גורמי לחץ / רפי זברגר

שבת מג ע''ב - מד ע''א

הקדמה

למדנו את שיטת רבי יצחק: כשם שאין נותנים כלי תחת התרנגולת כדי לקבל ביצתה, כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תישבר. הסברנו כי הלכה זו נובעת מן הכלל: אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. 
לאחר קושיות שונות על שיטת רבי יצחק, סיפר רב ששת לתלמידיו, כי שיטת רבי יצחק כבר נאמרה על ידי רב הונא: דאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת.
עיקרון הלכת רב הונא נובעת מאותו כלל העומד מאחורי דברי רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל.
לאור הזכרת דין מחיצה למת, מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בנושא זה. מאמר זה יעסוק בכך, ובדיון שלאחר מכן. 
 

הנושא

איתמר, מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו.
רב יהודה בשם שמואל אוסר ליטול את המת כמות שהוא ולכן מציע להפוך אותו ממטה למטה, ובכך להעבירו למקום צל. רב חנינא בשם רב מציע לשים על מיטת המת דברים שמותר לטלטלם, כמו ככר לחם או תינוק, ואז מתירים לטלטל את המת כבסיס לדבר המותר, קולא מיוחדת משום ''כבוד המת''. ועתה, מנסה הגמרא להבין את מחלוקת האמוראים:
היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דלית ליה: מר סבר - טלטול מן הצד שמיה טלטול, ומר סבר - לא שמיה טלטול.
אומרת הגמרא, כי במקרה ויש באזור המת דברים שניתן לשים על המיטה מותר לעשות זאת לפי כולם. רק כשאין בנמצא דברים לשים על מיטת המת, ישנה מחלוקת האם מותר להעביר את המת ממיטה למיטה, אפשרות הנקראת ''טלטול מן הצד''. לרב יהודה בשם שמואל טלטול מן הצד אינו נחשב טלטול ולכן מותר, ולפי רב חנינא בשם רב גם טלטול מן הצד נחשב טלטול ואסור לעשותו, גם משום כבוד המת.
מנסה הגמרא לתלות מחלוקת אמוראים במחלוקת של תנאים:
לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה, אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה.
מחלוקת לגבי הצלת המת מפני דליקה: תנא קמא אוסר, ורבי יהודה בן לקיש מתיר (שמע דין זה מרבותיו).
היכי דמי? אי דאיכא ככר או תינוק – מאי טעמא דתנא קמא, אי דליכא – מאי טעמא דר' יהודה בן לקיש?
הגמרא מנסה להבין על איזה מצב חולקים התנאים, ואומרת: אם יש ''דברים מותרים'' לשים על מיטת המת, לא מובנת השיטה האוסרת (לפי כולם מותר לעשות זאת), ואם אין ''דברים מותרים'' כיצד בכל אופן ניתן להציל את המת?
אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי: דמר סבר - טלטול מן הצד שמיה טלטול, ומר סבר - לא שמיה טלטול.
לכן מגיעה הגמרא למסקנה כי מחלוקת התנאים דומה למחלוקת אמוראים האם טלטול מן הצד מותר או אסור.
לא. דכולי עלמא - טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דר' יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו -אי לא שרית ליה, אתי לכבויי.
דוחה הגמרא וקובעת כי אין לתלות בהכרח את מחלוקת האמוראים לגבי טלטול מן הצד במחלוקת התנאים, וייתכן כי שני התנאים מסכימים כי טלטול מן המצד מהווה טלטול ובאופן עקרוני אסור. אלא שרב יהודה בן לקיש סובר, כי משום כבוד המת, אדם יכול להיות ''בהול'' ולחוץ, ואם לא נתיר לו לעבור על איסור טלטול, הוא עלול לעבור על איסור דאורייתא של כיבוי השריפה, ולכן מתירים לו לטלטל מן הצד.
התוספות מעירים הערה מעניינת, אשר מבדילה בין יחס אדם למתו ויחס אדם לממונו. כאשר ממונו של אדם נמצא בסכנת שריפה, חכמים אומרים בדיוק הפוך: אם נתיר לו להציל את ממונו, האדם עלול בסופו של דבר לכבות את השריפה, לכן – לא מתירים לו לטלטל כלל. לעומת זאת, במת – אם נאסור עליו לטלטל את המת הוא יבוא לכבות את השריפה, ולכן רב יהודה בן לקיש מתיר לטלטל את המת בטלטול מן הצד.
הסבר להבדל: על מתו - אדם מאוד ''בהול'', לעומת "חוסר בהלה'' בהפסד ממוני. לכן, לא מתירים לטלטל (אפילו מן הצד) להצלת ממון, אך מתירים לטלטל את המת למען כבודו של מת.
 

מהו המסר

למדנו היום כמה חז''ל רגישים לתחושות של אדם. חכמים ''קוראים'' את רגישות של בני אדם, ומבינים כי אינו דומה לחץ של אנשים כאשר מדובר בכבוד מת, ללחץ הקיים כאשר הפסד ממון עומד על הפרק.
נלמד מכך כמה רגישות צריכים אנו לגלות על כל צעד ושעל ביחסינו לזולתנו. לנסות להבין מה ''מלחיץ'' אנשים. מה גורם לדאגה ואי שקט. אילו תופעות מכעיסות את הזולת, ומכל אלו יש להשתדל להימנע עד כמה שאפשר.
לחילופין, לקרוא את המפה ולהבין אילו התנהגויות מסיבות נחת רוח, ובהן יש להרבות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]