לשון הנדר

ניתוח ספרותי של סוגיה / הרב שאול יותן וינגורט

נדרים ב ע"א

המשנה הפותחת את מסכת נדרים היא: כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים - כחרמים, ושבועות - כשבועות, ונזירות - כנזירות. האומר לחברו מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאני אוכל לך, שאני טועם לך – אסור. הסוגיה הראשונה בגמרא (ב, ב: כל כינויי – ג, ב: יעשה) עוסקת בכינויי נדרים ובידות נדרים. כלומר, נדר שלא בלשון נדר, אך ברור שהכוונה היא לנדר. כינוי הנדרים הוא: קונם, קונח, קונס. וידות הנדרים הם מי שאומר לחברו: מודרני ממך, מופרשני ממך וכד'. החלק הראשון של הסוגיה (1-2. ב, ב: כל כינויי – מן חפצא) הוא בהשוואת נדרים לנזירות ולשבועות לענין הכינויים והידות. מרכז הסוגיה (3-4-5. פתח בכינויין – ג, א: קונח קונס) הוא על סדר המשנה בידות ובכינויים ומתוך כך על סדר המשנה בכלל. החלק השלישי של הסוגיה (6-7. וידות – ג, ב: יעשה) הוא על מקור הדין של כינויים וידות בנדרים ובנזירות.

החלק הראשון פותח בהשוואת הפתיחה למסכת נדרים לפתיחה למסכת נזיר, שלגבי נדרים שנו את כל הדוגמאות של כינויים: כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירות, ואילו לגבי נזיר שנו רק את הדין של כינויי נזירות. לדברי הגמרא, נדרים ושבועות כתובים ביחד, וכיוון ששנינו את שניהם – שנינו את הכל. הסיבה ששנינו חרמים לאחר הנדרים היא מפני שבשניהם האדם אוסר את החפץ על עצמו, ובשבועה הוא אוסר את עצמו מהחפץ.

במרכז הסוגיה, מצביעה הגמרא על כך שפתח במשנה בכינויים ומפרש ידות: האומר לחבירו וכו', ועוד: מדוע לא כתוב במשנה בפירוש שידות נדרים הם כנדרים. ומשיבה הגמרא, שהמשנה חסרה, וכך צריך להיות כתוב: כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים. הגמרא שואלת, מדוע לא פירשו את הכינויים בתחילת המשנה. ומשיבה הגמרא, שמפרשים תחילה את מה שדברו עליו בסוף, כפי ששנינו: במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין כו'; במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין כו'; במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה. ושואלת הגמרא, הרי יש גם מקומות בהן מפרשים תחילה את מה שפתחו בו, כפי ששנינו: יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, ואלו נוחלין ומנחילין! יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן! יש טעונות שמן ולבונה, שמן ולא לבונה, ואלו טעונות שמן ולבונה! יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה! יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן! ומשיבה הגמרא, שבמקרים אלו, כיוון שיש הרבה פירוט, מפרש קודם כל את אותו הדבר שפתח בו. ולכאורה, במקרה של: במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, שאין בו פירוט רחב, ושנינו: יוצא גמל! אלא לאו דווקא, לפעמים מפרש קודם כל את הדבר שפתח בו, ולפעמים מפרש את הדבר שסיים בו. ואם תרצה אמור: ידות מתוך שהם באו מדרשה, מפרש אותם בתחילה. והטעם שלא פתחו בהן, מפני שהתנא פתח בכינויים שהם מהתורה, ולאחר מכן מפרש ידות שבאו לו מן הדרשה. ולפי מי שאומר שהכינויים הם לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו, צריך לומר שמקדימים את הידות גם בחסר ושונים כך: כל ידות נדרים כנדרים, וכל כינויי נדרים כנדרים, ואלו הן ידות: האומר לחבירו, ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.

החלק השלישי של הסוגיה הוא על מקור דין ידות. בנזיר כתוב "נזיר להזיר" – לעשות כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות. והוקשו נדרים לנזירות. ומעירה הגמרא, שעל אף שכתוב "לנדור נדר" אי אפשר ללמוד מכאן על ידות נדרים, שכן דברה תורה כלשון בני אדם, או שמכאן לומדים ידות, ומהלשון בנזיר לומדים שהנזירות חל על נזירות. בארץ ישראל אמרו, שמקור לפי תנא אחד הוא מהפסוק "כל היוצא מפיו יעשה".

מה מוסיפה לנו ההתבוננות על המשנה הראשונה דרך מרכז הסוגיה, בשאלה אם מקדימים את הדבר האחרון בו עסקנו או את הדבר הראשון שנזכר במשנה? למקרא המשנה, היה נראה שהלשון היא מוחלטת, ויכול אדם לנדור דווקא בלשון מסויימת או בכינוי הנדר, אך מרכז הסוגיה מלמד שאפילו לשון המשנה איננה דווקאית, וניתן להקדים בה או לאחר, ובוודאי אם המשנה היא חסרה ניתן גם לנדור בלשון שאינה מדוייקת, ורק הכוונה ברורה.