רגישויות / רפי זברגר

שבת לט ע''א 

הקדמה

עד עתה דנו במשניות ובגמרא דיני בישול ישירות על האש. המשנה בדף שלנו עוסקת ב''בישול עקיף'' (התבשיל לא מונח ישירות על האש).
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין, 
אנו מכירים את התכונה של ביצה, שכאשר היא אינה מבושלת היא מסתובבת (מתגלגלת בלשון המשנה) פחות טוב, מביצה לאחר בישולה. פוסקת המשנה, כי אין לשים ביצה בסמוך לקומקום של נחושת, גם כאשר אינו עומד על האש (אבל הוא עדיין חם מאוד, לאחר שהיה על האש), כדי שתיצלה הביצה ובכך תתבשל קמעה (ואז היא ''תתגלגל'' במהירות גבוהה יותר). הסיבה: אסור לבשל גם ב''תולדות האור'' כמו באור עצמו. ''אור'' הכוונה לאש. כלומר, אסור לבשל גם על דבר אשר חומם על ידי האש, למרות שבאותו זמן אינו ממש על האש (זהו תולדות האור). 
כמו כן פוסק תנא קמא במשנה כי אין לשים ביצה (יפקיענה, בלשון המשנה) בתוך ''סודרין'' אשר הוחמו בשמש (תולדות החמה). סברתם של תנא קמא: ''גוזרים תולדות חמה אטו תולדות האור''. כלומר, כשם שאסרנו ברישא של המשנה ''תולדות האור'' אנו גם גוזרים ואוסרים ''תולדות החמה''. 
ורבי יוסי מתיר.
רבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר כי לא גוזרים ''תולדות חמה אטו תולדות האור''. 
ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה.
בדין זה אין מחלוקת בין תנא קמא לרבי יוסי, וכולם אוסרים להטמין ביצה בחול או ב''אבק דרכים'' למרות שזה נראה לכאורה כמו תולדות החמה (החול התחמם על ידי השמש). הגמרא תסביר את ההבדל בין מקרה זה למקרה הקודם לפי רבי יוסי. 
 

הנושא

איבעיא להו: גלגל מאי?
למדנו בתחילת המשנה כי אין לגרום לביצה להתגלגל (להתבשל) ע''י הצמדתה למיחם. שואלת הגמרא: מה דינו של אדם אשר עבר על האיסור ו''גלגל'' ביצה באופן זה? האם זהו איסור דאורייתא המחייב חטאת בשוגג (או מיתה במזיד והתראה), או שמא אינו אלא איסור דרבנן, שאינו מחייב בשבת?
אמר רב יוסף: גלגל - חייב חטאת.
רב יוסף פוסק כי למרות שמדובר ב''תולדות האור'' – מגדירים זאת כאיסור דאורייתא, המחייב חטאת על העובר עליו בשוגג. 
יש להעיר עוד כי למרות שפסקנו לעיל (ל"ו:) שבישול פחות מרמה של ''מאכל בן דרוסאי'' אינו מחייב, הרי שבביצה יש דין שונה, כיוון שכבר ב''צלייה מועטה'' הביצה ''מתגלגלת'' וניתן לכנותה ביצה מבושלת, המחייבת בשבת. 
אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא: כל שבא בחמין מלפני השבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן: המליח ישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן, שמע מינה:
מר בריה דרבינא מוכיח את דינו של רב יוסף מברייתא. נקדים לדיני הברייתא מספר הקדמות:
1. "אין בישול אחר בישול'' – אם מאכל כבר התבשל, הרי שלא מתחייבים על בישול נוסף של אותו תבשיל, כיוון שהבישול השני ''אינו נחשב לבישול''. 
2. תבשיל מלוח מוגדר כ''מהיר בישול'' ולכן, אדם המשרה אותו במים חמים, כבר מהווה בישול עבורו ומחייב בשבת. 
3. ''הדחה'' של תבשיל ע''י מים (שפיכת המים עליו ללא שרייה בתוך המים החמים) ברוב התבשילים אינה מחייבת באיסור בישול. 
להלן הדינים שלמדנו בברייתא:
א. לאור כללים 1,2 לעיל: תבשיל מלוח שהושרה במים חמים לפני שבת – מותר להשרותו שוב בשבת. 
ב. לאור הכלל השלישי לעיל: תבשיל מלוח אשר לא הושרה במים חמים לפני שבת (גם אם הודח לפני שבת), מותר רק להדיח אותו במים חמים (לשפוך עליו) אך לא לשרות אותו במים חמים בשבת. 
ג. יוצא דופן להלכה הקודמת: דג מלוח ישן (מלפני שנה) ודג הנקרא ''קולייס האיספנין'' שבשרם הוא דק מאוד, ולכן הם מתבשלים כבר ב''הדחה'' של מים חמים. לכן, בניגוד להלכה הקודמת, אסור להדיח דגים אלו בשבת, וכל העושה כך מתחייב בשבת משום איסור בישול. זוהי ההלכה הדומה ל"הלכת ביצה" של רב יוסף לעיל. 
לסיכום הדינים שלמדנו לעיל, ישנם שלושה סוגי מאכלים, אשר לכל אחד ישנם הלכות בישול משלו. 
1. ''מאכל רגיל'' – אשר אינו מתבשל בשריית מים, ולכן כנראה גם אם שרו אותו במים לפני שבת, אסור יהיה לבשלו בשבת, כיוון שאין הוא מוגדר כמבושל לפני שבת. 
2. מאכלים מלוחים המוגדרים כ''מהירי בישול'' מתבשלים בשריית מים חמים, ולכן אין איסור לשרותם שוב במים חמים בשבת. (כלל 1 לעיל).
3. דגים שיש להם עור דק מאוד מתבשלים כבר בהדחה ע''י מים חמים, ואם דגים אלו עברו הדחה לפני שבת, אין איסור להדיחם שוב בשבת. 
 

מהו המסר

הכלל החורז את כל סוגי המאכלים השונים קובע שאם המאכל ''התבשל'' לפני שבת, הרי שאין איסור בישול נוסף בשבת (לאור הכלל הראשון לעיל). ההבדל בין הסוגים השונים, איזו ''דרגת בישול'' גורמת למאכל להתבשל. האם כבר בהדחה, או שמא על ידי שרייה במים, או רק בבישול ממש.
ננסה להשוות את שלושת סוגי המאכלים לשלושה סוגי אנשים ביחס ל"מידת פגיעות" שלהם:
1. אנשים אשר לא נפגעים מכל הערה, התלוצצות או עקיצה של מאן דהוא בחברתם. הם מבחינים מי הדובר, ואיזו רצינות יש לתת לדברים שלו. אם רק התכוון לגחך או לצחוק, הרי שהם מתייחסים לכך בהתאם, ולא נותנים ''משקל כבד'' לדברים אלו. ניתן לכנותם כ''אנשים עם עור של פיל''.
2. ישנם אנשים אשר בדרך כלל נפגעים מהערות המושמעות בחברתם, ומיוחסות אליהם. הם עלולים להיעלב, ''לקחת קשה'' מסוג זה ולהרגיש ממש לא טוב במצבים מעין אלו. ניתן לומר כי רוב בני אדם שייכים לסוג זה.
3. ישנם אנשים מאוד מאוד רגישים, אשר כל מילה הנאמרת לידם, ישר מעורר אצלם ''אינסטינקט הגנה'' ומקפיץ להם את סף הפגיעה ברמות מאוד גבוהות. אנשים כאלו בדרך כלל עברו משבר כזה או אחרים, כמו איבוד קרוב משפחה, או חבר טוב, או ''אירוע טראומטי'' שונה.
הקבוצה השלישית מחייבת כל אחד מאיתנו זהירות רבה מאוד, ואף התורה אוסרת עלינו לצערם באופן מיוחד (שמות, כ''ב, כ"א-כ"בב): כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. כאשר אלמנה ויתום מהווים ''אב טיפוס'' לאנשים עם סף רגישות גבוה במיוחד.
התורה מחייבת אותנו להיזהר גם ביחס לשתי הקבוצות הראשונות, שהרי חז''ל אמרו על לאו זה ''דיבר הכתוב בהווה'', כלומר: אלמנה ויתום הם האנשים הרגישים ביותר, אך הציווי לא לצער אף בן אדם, ללא קשר לסף רגישותו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]