תירוץ לקושיית הגראי"ל שטיינמן זצ"ל
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת מ ע"ב
בגמרא מסופר: אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן.
על הוראתו של רבי לקחת מים בכלי שני מקשה הגמרא: איך היה מותר לו לומר דברי תורה בבית המרחץ? והרי זהו מקום שאסור אפילו להרהר בו בדברי תורה? ואף אם אמר לו רבי את הדברים בשפה אחרת ולא בלשון הקודש, ההלכה היא שדברים של קודש אסור לאומרן בלשון חול? על האפשרות הזו שמעלה הגמרא שרבי אמר לו את הדברים בלשון חול מקשים התוספות: שאף אם היה הדבר כך שמותר לומר במרחץ דבר תורה בלשון חול, הרי אסור אפילו להרהר במרחץ בדברי תורה, ומתרצים שאילו היה מותר לומר בלשון חול מותר גם להרהר בלשון חול, והגמרא מקשה שאולי רבי הרהר בלשון חול ואמר את מה שאמר בלשון חול.
על כך הקשה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: אדם שעיקר לשונו בלשון מסויים אז תמיד התחלת מחשבתו בלשונו, אלא שתיכף מתרגם אותו ללשון שרוצה כעת, לפי זה אדם שהרגלו עיקר בלשון קודש תמיד מתחיל להרהר בלשון קודש. נראה שכוונתו להקשות על תירוץ התוספות, שהרי מן הסתם רבי יהודה הנשיא היה רגיל בעיקר בלשון הקודש, ומן הסתם אם הרהר – תחילת ההרהור שלו גם היא הייתה בלשון הקודש, ואם כן חוזרת קושיית התוספות למקומה, שגם אם אמר את דבריו בלשון חול, הרי היה אסור לו להרהר, כי מן הסתם תחילת ההרהור שלו הייתה בלשון הקודש? אכן, ניתן לומר שבתחילת ההרהור אין כלל בעיה, כי בעניין זה הוא אנוס, ואונס רחמנא פטריה.
