סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

"מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" / ינון קליין

ברכות מא ע"ב


הגמרא מסמיכה את שיעורי (מידות) התורה לפסוק "ארץ חיטה ושעורה וכו'" ואומרת שמקורם הוא דרבנן ויש להם אסמכתא בפסוק. במסורת הש"ס מציין שבמסכתות עירובין וסוכה הגמרא אומרת שמקורם של השיעורים הוא הלכה למשה מסיני.

מהי אסמכתא?

הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה מבאר: "ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר". כלומר, חכמים הסמיכו את דיניהם לפסוקים ככלי לזכרון הדינים (ועיין עוד במורה נבוכים חלק ג פרק מג).
כדבריו כתב גם רבי יהודה הלוי ב'כוזרי' (מאמר ג אות עג): "או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק ויצו ה' א-להים על האדם לאמר, סימן לשבע מצות שנצטוו בני נח. ויצו אלו הדינין, ה' ברכת השם, א-להים זו עבודה זרה, על האדם זו שפיכת דמים, לאמר זו גלוי עריות, מכל עץ הגן זה גזל, אכל תאכל זה אבר מן החי. כמה רחוק בין אלו הענינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם".

הריטב"א (ראש השנה טז א ד"ה והא דקאמר) מבאר אחרת. לשיטתו האסמכתא היא לא רק כלי לזכרון: "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום".

כדבריו כתב מהר"ל מפראג (באר הגולה באר א פרק א): "ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם, רק קרא אסמכתא בעלמא. ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאילו היה זה מליצה בלבד. והאומרים כך טעו, לא הבינו דבריהם, כי חס ושלום שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת. וכאשר אמרו מנין דבר זה, והביאו ראיה מן המקרא, יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם".

השל"ה הקדוש (חלק תושבע"פ כלל רבנן) מקבל את סברת הרמב"ם במקומות בהם כתוב 'קרא אסמכתא בעלמא היא', אך במקומות בהם כתוב 'מדרבנן וקרא אסמכתא...' הוא מחדש "דהכוונה היא שהדין הזה שחידשו הרבנן הוא משום שהתבוננו סברא אחת הנרמזת בתורה, ומכח סברא זו חידשו את הדין". יוצא, שהוא 'קצת' מאחד את השיטות.

חידוש בעניין זה מובא בתוס' במסכת עבודה זרה (כב א ד"ה תיפוק). לדבריהם, לדין דרבנן שיש לו אסמכתא מן התורה יכולה הגמרא לקרוא 'דאורייתא' אפילו שהוא רק מדרבנן. מה שאין כן בדין דרבנן שיש לו אסמכתא מן הנביאים והכתובים לא יקרא לעולם 'דאורייתא' אלא רק דרבנן.

להרחבה נוספת ראו: יד מלאכי כלל רכז.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר