ובטובו חיינו

אגדה בדף

ברכות נ ע"א / חיים אקשטיין

"מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו. כיצד? רבי אומר: ובטובו - הרי זה תלמיד חכם, ומטובו - הרי זה בור... תניא, רבי אומר: בטובו חיינו - הרי זה תלמיד חכם, חיים - הרי זה בור. נהרבלאי מתני איפכא, ולית הלכתא כנהרבלאי".

על כל עולם הברכות אפשר לשאול שאלה עקרונית: הברכות מבוססות על ההנאה שלנו. אולם מה זה משנה אם האדם נהנה או לא? האם לא ידענו קודם שהקב"ה בורא את פרי העץ? האם לא נוכל להגיד שהקב"ה זן את העולם גם בלי לאכול לחם?

רבי יהודה הנשיא עומד על שני דיוקים בברכת הזימון. בזמנו היה יותר מנוסח אחד לברכות, והיה לו חשוב להבהיר מה הגרסה הנכונה. ועדיין, צריך להבין מה הבעיה בנוסח השגוי, שבגללה רבי טוען שמי שטועה בו הוא בור. האם יש בו בעיה עקרונית?

הדיוק הראשון הוא "בטובו" ולא "מטובו". "בטובו" פירושו שהקדוש ברוך הוא מצדו משפיע לנו את כל טובו, והאומר "מטובו" מצמצם את מידת הטוב. הבן איש חי מסביר שיש בזה בעיה של קטנוניות, חוסר הכרת הטוב, תפיסת הטוב שאנו מקבלים בתור טוב חלקי בלבד. לפי דיוק זה, לכאורה, עלינו להביע את הטוב שמושפע עלינו מאת ה' באופן הרחב ביותר.

בנוגע לדיוק השני יש מחלוקת: "בטובו חיינו" או "בטובו חיים". אם נמשיך את הקו שראינו זה עתה, נצטרך למצוא את הניסוח שמביע את השפע האלוקי ללא צמצום. הנוסח הנכון יהיה לכאורה "בטובו חיים", שכן הקדוש ברוך הוא מחייה את כל העולם, לא רק אותנו המברכים. זו עמדתם של נהרבלאי, אך להלכה נפסק שצריך לומר "חיינו". למה לצמצם את ההודאה לנקודת מבטנו?

לאור פירוש המהר"ל, נראה כי יש צורך להודות בגוף ראשון. על הטוב האלוקי צריכה להיות עדות אישית, מתוך חוויה ממשית שחווינו. ברכה איננה הצהרה אמונית-שכלית אלא הבעה של מה שאנחנו מרגישים. לכן אנו צריכים לחוש את ההנאה, להיפגש באברינו וחושינו עם הטוב האלוקי, עד שנוכל להגיד בפה מלא: ובטובו חיינו.

ההכרעה לומר "ובטובו חיינו" אינה רק מילולית, אלא גם חוויתית-רגשית. אם לא נהנה, אם נחיה תוך קהות חושים ואדישות לטוב שבבריאה, לא נוכל להודות לקב"ה בשלמות. מי שיודע ומרשה לעצמו לחיות טוב - יכול לקדש את שם ה' בברכה "ובטובו חיינו".