זה קורה גם בארץ
אגדה בדף
ברכות כד ע"ב / חיים אקשטיין
"רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה, דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל... אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא, והדר אפיק. אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה: היה עומד בתפלה ונתעטש - ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל; איכא דאמרי: היה עומד בתפלה ובקש להתעטש - מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש... אמר ליה: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה – דיי".
כשסיפור מובא באמצע דיון הלכתי, מתבקש לחפש את הזיקה הפנימית ביניהם. לפעמים הסיפור מבהיר וממחיש את ההלכה, ולפעמים דווקא ההלכה המעשית מביעה באופן הטוב ביותר את הנקודה העיקרית בסיפור. הגמרא מביאה מחלוקת בדבר תפילה במקומות מטונפים. לנושא זה מתקשר הסיפור על רבי אבא, שניסה לעלות לארץ בניגוד לעמדת רב יהודה. לפני צאתו שמע את ההלכה בנוגע להפחה באמצע התפילה, ואמר שהיה משתלם לעבור שם ולו כדי לשמוע הלכה זו.
סיפור דומה מופיע במסכת שבת. גם שם תלמיד מתחמק מרב יהודה כדי לעלות לארץ, ולפני צאתו שומע מרב יהודה הלכה. שם זהו רבי זירא, השומע שאדם יכול לדבר בלשון הקודש גם במקומות המטונפים. בשני המקרים יש התנגשות בין קודש ובין מיאוס וטינוף, אבל באופן הפוך: במקרה שלנו האדם מצוי בתפילה ופתאום חש ריח רע, ושם האדם מצוי במקום מטונף ומנסה להכניס קדושה.
מתבקש להקביל בין הקדושה והטינוף ובין ארץ ישראל ובבל. נקודת המוצא של התלמידים המבקשים לעלות לארץ היא שיש הפרדה מוחלטת בין מקומות. אם אדם רוצה לשהות במקום קדוש, לכאורה מקומו ארץ ישראל ולא בבל. אולם העובדה שהמקום קדוש אינה מבטיחה שקדושתו תישמר באופן סטרילי; גם בארץ ישראל יכולים להתמודד עם מציאות של לכלוך, ומנגד גם בבבל יכול להופיע הקודש.
אמירה זו אינה שוללת את העלייה לארץ, אך היא נושאת משמעות עבור כל מי שעולה לארץ או נפרד ממנה; עם כל הקדושה שמופיעה בארץ ישראל ואינה מופיעה בארצות אחרות, אי אפשר לשבת בשקט בארץ ישראל תוך ידיעה שהמדרגות העליונות ביותר מונחות בכיסנו. לא נכון גם להתגורר בחוץ לארץ ולהיות משוכנעים שלא נזכה להארה רוחנית לעולם. קדושת המקום נותנת את הבסיס, אבל יש עוד גורמים בתמונה, כולל היחס שלנו אליהם.
