"נא להתפלל לרפואת" - חובה?
אגדה בדף
ברכות יב ע"ב / חיים אקשטיין
"אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא. שנאמר: גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם".
התקבלה הודעה חדשה בנייד "דחוף! נא להגיד פרק תהילים לרפואת..." - מה לעשות, אנחנו עכשיו באמצע העבודה, באמצע פגישה, אולי אפילו באמצע מנוחה. האם חובה עלינו להגיד בכל זאת תהילים, כי יש חולה שזקוק לתפילות?
לכאורה, האגדה שלפנינו עונה בבירור: כן, חובה. הימנעות מתפילה היא חטא. למעשה, כלל לא בטוח שאמרה זו מסווגת בתור אגדה, כמה פוסקים קבעו כי מדובר בהלכה ממש. לעומתם, יש אומרים שהגמרא לא התכוונה שחייבים להתפלל. ייתכן שביסוד המחלוקת עומד הבדל מחשבתי – האם תפילה נחשבת להצלת חיים ממשית, ולכן חייבים להתפלל כשם שחייבים להציל נפשות, או שהתפילה פועלת באפיקים אחרים ואינה דומה לרפואה דחופה.
אחרי שהערנו על המחלוקת ההלכתית ועל השורשים המחשבתיים, אפשר לחשוב מעט על המקור לדברי האגדה: דברי שמואל הנביא, "חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם".
את הפסוק אמר שמואל בהמלכת שאול. העם ביקש להמליך מלך, וקיבל את שאול, אך במעמד ההמלכה שמואל הוכיח את העם על בקשתו. התוכחה קיבלה חיזוק מהשמים: גשמי קללה החלו לרדת פתאום, באמצע עונת הקציר. העם התחנן לשמואל שיתפלל לעצירת הגשם, וכאן אנו מגיעים לפסוק המדובר. כאן האדם הממוצע יכול היה להתלבט: האם להתפלל בעד אלה שפגעו בי? עכשיו, כשהם באים על עונשם? ייתכן שהעם הניח שגם שמואל מצוי בדילמה כזאת, ועליו להתחנן כדי ששמואל יתפלל עבורו, אך הוא הבהיר: הימנעות מתפילה במקרה כזה הינה נקמנות פסולה. חלילה לי.
עתה מתפרשת המימרה באור אחר: אין היא עוסקת באדם עסוק, או סתם עצלן. היא פונה בעיקר למי שיש לו סיבה לא להתפלל, שיש לו חשבון ארוך עם מי שזקוק לתפילותיו. כבודו האבוד לוחש לו להתעלם מצרת רעהו, לתת לו לקבל את שמגיע לו, אולי זה אפילו עונש משמים. כנגד זה אומרת המימרה: אל תתעלם. אם סכסוך קודם מעכב את התפילה, הימנעות מהתפילה בוודאי תהיה חטא. היכולת להתגבר ולסלוח פותחת שערי תפילה.
