הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב חגי ניר, מכון הירושלמי

ברכות מ ע"ב

מה הם המרכיבים הבסיסיים של הברכה?

בתלמוד הבבלי (ברכות מ ע"ב) נאמר:

"אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה.
ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה.
אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתניא: 'לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי' – 'לא עברתי' - מלברכך, 'ולא שכחתי' - מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני.
ורבי יוחנן: תני: ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו".

התלמוד הבבלי מביא שתי דעות בשאלה מהם הרכיבים הבסיסיים לברכה.

לדעת רב צריך להזכיר בברכה את שם ה', אך אין חובה להזכיר כיצד ה' קשור ומחובר אלינו.

ולדעת רבי יוחנן צריך להזכיר גם את מלכות ה' בעולם. לדעתו, אנחנו צריכים להזכיר בברכה איך ה' קשור מחובר אלינו.

אך בניגוד לתלמוד הבבלי, התלמוד ירושלמי (ברכות ט, א) קובע כך:

"רבי ורבי יהודה בשם רב: כל ברכה שאין עמה מלכות - אינה ברכה" .
אמר רבי תנחומא: אנא אמר טעמא: אֲרוֹמִמְךָ אֱ-לוֹהַי הַמֶּלֶךְ".

לדעת התלמוד הירושלמי מוסכם שחובה שיהיה בברכה גם את המרכיב של המלכות. ואם נעיין, נשים אף לב, שאותו רב, שבתלמוד הבבלי מסתפק בהזכרת "השם", בתלמוד הירושלמי דורש הזכרת "מלכות" על מנת שהברכה תחול.

מהי משמעות ההבדל?

מלכות ומלך הם מושגים הקרובים לבני אדם, ואילו שם הקב"ה, שמו (=מהותו) של ה', זהו מושג הרחוק מבני אדם. הירושלמי מצריך להזכיר מושג קרוב על מנת לקרוא לנוסח הנאמר בשם "ברכה", אך הבבלי (לדעת רב) מצריך מושג רחוק המופשט מדעת בני אדם.

הירושלמי רואה חשיבות במלכות ובארציות, בניגוד לבבלי שבו לא רואים במלכות ארצית חשיבות כמו שראו זאת חכמי ארץ ישראל. בגלות לא החשיבו מלכות, אבל בארץ ישראל החשיבו מלכות (למרות שהם חיו בזמן שלטון הביזנטיים - מלכות של גויים אכזריים). מי שמחשיב מלכות - שואף אליה, ואילו מי שלא מחשיב מלכות לא שואף אליה וכל שאיפתו נשארת בתחום הפרט. לדעת הרב קוק (אורות התורה, פרק י"ג, אות ו') זה הוא ההבדל בין שני התלמודים. הרב קוק כותב שתורת חוץ לארץ דואגת לפרט לעומת תורת ארץ ישראל הדואגת לכלל.