"מברך על איזה מהן שירצה" / הרב אברהם סתיו

ברכות מ ע"ב

במשנה (מ ע"ב) נאמר:

"היו לפניו מינין הרבה,
רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך;
וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה".

הגמרא (מא ע"א) הביאה שתי דרכים בהסבר מחלוקת התנאים במשנה:

"פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא;
חד אמר: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה;
וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת".

הגמרא מסבירה שהתנאים נחלקו מה יותר חשוב: פרי משבעת המינים או דבר חביב. הנחת המוצא של המחלוקת היא שיש לברך על הדבר החשוב יותר ובכך לפתור את שאר המאכלים, וממילא כאשר ברכתן שווה יש לדון מהו הדבר החשוב שיפתור את חברו. כאשר ברכותיהן אינן שוות, נחלקו בגמרא האם יש חשיבות לסדר הברכות גם כאשר אין הברכה על האחד פוטרת את חברו.

הסבר זה, שגם נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח ריא, א), קשה מאד בפשט המשנה. שהרי במשנה לא הוזכרה כלל המילה "חביב", ובפשטות עמדת חכמים היא שיכול לברך על איזה שירצה גם אם אינו חביב עליו.

ואכן, נראה שבסוגיית הירושלמי (ברכות ו, ד) הובנה המשנה כפשטה:

"רבי יהושע בן לוי אמר: מה פליגן ר' יודה ורבנן כשהיה בדעתו לאכול פת, אבל אין בדעתו לאכול פת כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך".

הנחת המוצא של הירושלמי שונה לחלוטין מזו של הבבלי. לפי הירושלמי מוקד המחלוקת איננו בחשיבותו של מאכל אחד על פני משנהו, אלא בהבדל שבין הברכות האחרונות של אותם מאכלים. פירות שבעת המינים טעונים לאחריהם ברכה מעין שלוש ומשום כך יש לברך דווקא עליהם את הברכה הראשונה. מחלוקת התנאים, לפי הירושלמי, היא האם גם כאשר בדעתו לאכול פת, ובכל מקרה לא תהיה ברכה אחרונה מיוחדת על הפירות, יש משמעות לסברה זו. מדברי הירושלמי ברור שאין כל משמעות לסברת החביבות, וכאשר חכמים חולקים על רבי יהודה הם סבורים שיש חופש בחירה מוחלט באשר למאכל שעליו יש לברך, וכך מפורש בפירוש פני משה על הירושלמי שם:

"דס"ל לרבנן דהואיל שאין מברך עליהן בסוף לא איכפת לן אם אוכל ממין ז' או ממין אחר שברכותיהן שוות לפניהן ומברך על איזה מהן שירצה".

מעניין לראות שאותה תופעה פרשנית חזרה על עצמה אלף שנים אחר כך סביב דברי הרמב"ם. הרמב"ם (ברכות ח, יג) פסק שאם היו לפניו מינין הרבה "איזה מהם שירצה להקדים מקדים", והמשמעות הפשוטה של דבריו היא כדברי המשנה והירושלמי, דהיינו שאין כל חשיבות לסדר הברכות. אולם השולחן ערוך (או"ח ריא, ב) פירש את דברי הרמב"ם ברוח התלמוד הבבלי, וכתב שלדעתו הפרי שהאדם חושק בו כעת נחשב 'חביב' והוא חייב להתחיל ממנו (גם אם היה מעדיף להתחיל מן הפרי שחביב עליו פחות ולשמור את הטעים ביותר לסוף).