ברכת התורה וברכת המזון / הרב אברהם סתיו

ברכות כא ע"א

ברכת התורה וברכת המזון שייכות בתפיסתנו לשני עולמות שונים ונבדלים. ברכת המזון היא השורש של כל ברכות הנהנין, ואילו ברכת התורה קרובה לעולם ברכות-המצוות וברכות-השבח. ולמרות זאת הגמרא (כא.) עורכת השוואה ביניהן ומבקשת ללמוד מאחת לחברתה. הגמרא עומדת על כך שברכת המזון נאמרת מדאורייתא רק לאחר האכילה, ואילו ברכות התורה נאמרות קודם הלימוד, והיא מציעה ללמוד בקל-וחומר ביניהן:

אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר; ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר: ומה מזון שאין טעון לפניו - טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה - אינו דין שטעונה לאחריה; וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה - טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו - אינו דין שיהא טעון לפניו.
איכא למפרך: מה למזון - שכן נהנה, ומה לתורה - שכן חיי עולם!

נקודת המוצא של רבי יוחנן היא שיש בסיס להשוואה בין דיני ברכת המזון ובין דיני ברכת התורה. ממילא, אם מצאנו ברכה על התורה לפניה, מסתבר שנברך גם על המזון לפניו; וכן אם מצאנו ברכה לאחר המזון מסתבר שנברך גם לאחר לימוד תורה. הגמרא דוחה את דבריו ואומרת שניתן לפרוך את ההשוואה לשני הכיוונים: א. במזון "נהנה" ובתורה לא, ולכן רק במזון יש ברכה לאחריו. ב. התורה היא "חיי עולם" והמזון הוא "חיי שעה", ולכן רק בתורה יש ברכה לפניה.

באופן פשוט, מטרת דברי הגמרא היא למצוא חומרה בכל אחד מן התחומים ובכך למנוע את האפשרות ללמוד בקל וחומר מתחום אחד למשנהו. עם זאת, עדיין יש לשאול: מדוע גורמת החומרה שבתורה דווקא לברכה שלפניה ואילו החומרה שבמזון מביאה דווקא לברכה לאחריו? הרי אפשר היה לומר ההיפך, שעל התורה שהיא חיי עולם יברכו לאחריה, ועל המזון שנהנים ממנו יברכו לפניו!

נראה לבאר, שהברכה שלפניה נועדה להביע את תחושתו של האדם לקראת המעשה, ואילו הברכה שלאחריה היא ברכה על התוצאה שלה הביא המעשה.

העיסוק בתורה הוא עיסוק בחיי עולם, שמגביה ומרומם את האדם. גם עצם הצמא ללמוד תורה ממחיש לאדם את הקשר העמוק שלו ל"חיי עולם". ממילא מסתבר להודות על עצם ה"עיסוק בדברי תורה" ועל הקשר שביננו ובין התורה. לעומת זאת, האכילה היא צורך חומרי והרעב הוא תחושה שלילית שמבטאת את התלות של העולם בחיי העולם הזה וממילא אין מקום לברך עליה לפניה.

מאידך, דווקא האכילה מביאה בסופה לידי תחושה של שובע. של שלימות ו"הנאה" שמצדיקה את הברכה שלאחריה (ומי שלא שבע, לא חייב לברך מדאורייתא). לעומתה, לימוד התורה לא יוצר תחושה של "שובע" אצל האדם. הוא אמנם מודה לקב"ה על ששם חלקו מיושבי בית המדרש, אך המוקד נמצא בפעילות האינסופית של הלימוד, לא בנקודת-זמן שבה הוא אומר לעצמו "שבעתי". ואמנם יש מן האמוראים שחגגו את תחושת השובע כשהיו חוזרים על כל תלמודם, אך זוהי תחושה חריגה שלא מתלווה לכל פעולה של לימוד שיסודה דווקא בתחושה של חוסר וצמא שאין לה גבול.