כיצד ''קונים'' ענווה / רפי זברגר

שבת לא ע''א  

הקדמה

בדף ל' עסקנו בסתירות לכאורה בדברי שלמה בספרים קהלת ומשלי. בין היתר שאלה הגמרא ותירצה:
ומאי דבריו סותרים זה את זה? כתיב (משלי כ''ו, ד'): אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה, וכתיב (שם, ה'): עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָי, ולא קשיא: הא בדברי תורה, הא במילי דעלמא.
שני פסוקים עוקבים, בראשון נאמר כי אין לענות לשאלות של ה''כסיל''. ופסוק לאחריו נאמר כי יש לענות לו. 
עונה הגמרא כי בדברי תורה יש לענות, ובדברים אחרים אין לענות לו. בהמשך, מספרת הגמרא על שאלות שונות אשר נשאלו חכמים, פעמים התייחסו וענו, ופעמים לא. 
במאמר זה נתמקד בחלק מן סיפורים על הלל, והתגובות השונות שלו לשאלות אשר נשאל. 
 

הנושא

לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי.
הגמרא פותחת במסקנה: כדאי תמיד להיות עניו כמו הלל, ולא קפדן כמו שמאי. במאמר זה נתייחס רק לענווה של הלל. 
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל, יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות.
שני אנשים התערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, מי יוכל להקניט (ולהרגיז) את הלל הנשיא. אחד מהם ''התנדב'' להקניטו. הלך ב''זמן לחוץ'' של ערב שבת, זמן הכנות אחרונות לקראת שבת. עבר על פתח ביתו של הלל, וקרא בלגלוג, היכן הלל (למרות שהיה נשיא)? הלל, אשר היה באמצע מקלחת, עזב את הכול, ויצא לקראתו. פתח הלל ושאל לרצונו, ובסבלנות רבה הסכים שישאל את שאלתו. השאלה הייתה בנושאים ממש לא רציניים, ולמרות זאת הלל אמר לו כי הוא ''שאל שאלה גדולה'' וענה לו תשובה עניינית עם כל הכבוד הראוי. 
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
אותו בן אדם, חזר לאחר זמן קצר שוב על אותו תהליך, ושוב, בסבלנות ואורך רוח, התייחס הלל בכבוד לשאלה וענה לו תשובה עניינית גם "לשאלה הלא חשובה'' השנייה. 
הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
ושוב, לאחר זמן קצר אותו מהלך. קריאה של הבן אדם, הפסקה של הלל מכל פעולותיו לקראת שבת המלכה, שאל לרצונו כאילו זו הפעם הראשונה. השיב לו ואמר כי "שאל שאלה גדולה", וענה לו עניינית לגמרי, ללא כעס וללא לחץ. 
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס.
הבן אדם כבר הרגיש לא בנוח, ואמר להלל שאמנם יש לו עוד שאלות, אך מרגיש לא בנוח לשאול, פן יכעס ויתרגז הלל
נתעטף וישב לפניו אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול - שאל.
למרות השעה הלחוצה, למרות טיב השאלות, למרות הזלזול הגדול שלו בהלל (קרא לו: הלל הלל), ''פתח שולחן'' ואמר לו: תרגיש בנוח, אני כאן לרשותך, שאל את כל שאלותיך. 
אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל.
בשלב זה כבר שאל אותו, האם הוא האדם החשוב בישראל, נשיא ישראל, ולמרות זאת מתייחס בכבוד לשאלות זוטות של ''אנשים פשוטים''? וכשהשיב הלל בחיוב, ''איחל לו'' שלא ירבו אנשים כמו הלל בעם ישראל. 
אמר לו: בני מפני מה אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז.
לתמיהת הלל על האיחול, הסביר אותו האיש כי בגלל סבלנותו והכבוד שנתן לו, הוא הפסיד ארבע מאות זוז בהתערבות. 
אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז, וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד.
גם עתה ענה לו הלל עניינית, ואמר לו: לא כדאי לך להתערב על דברים שאינך מכיר ויודע. שהרי אם היית מכיר את
הלל (לא קרא לעצמו נשיא) היית יודע שאין טעם בהתערבות בו הפסדת בעצם שמונה מאות זוז (ארבע מאות במניעת הרווח, ועוד ארבע מאות של ההפסד).
 

מהו המסר

המסר החשוב מאוד מן הסיפור המדהים הזה, מלמד אותנו כי ענווה = סבלנות והקשבה. כמה סבלן היה הלל להקנטות של אותו האיש. כיצד הקשיב לו בכבוד, למרות שעת הלחץ של ערב שבת בין השמשות. איזה כבוד נתן לו והקדים ושאל אותו מה הוא רוצה באמת, וכיצד יכול לעזור לו. ויותר מכך, אפילו הוסיף ונתן לו תחושה טובה באמירה שאמר לו כי הוא ''שואל שאלות גדולות''.
נלמד מכך שיעור גדול כיצד להגיע לענווה: סבלנות, הקשבה, כבוד לזולת, ואידך - זיל גמור.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]