באיזה מצב יש שמחה לחכם דווקא כאשר לא שואלים אותו?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת ל ע"א
בגמרא נאמר שנשאלה שאלה מרבי תנחום, האם מותר בשבת לכבות נר שדולק ומפריע לחולה שיש בו סכנה. את תשובתו הוא פתח בדברי אגדה ארוכים. זהו דבר לא רגיל שתשובה לשאלה הלכתית נפתחת בדברי אגדה.
הגר"א ביאר זאת בפירושו לספר משלי (טו,כג) על הפסוק: "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב". יש לאדם שמחה בחכמתו כאשר יש מענה בפיו לשאלה ששאלו אותו, וכן גם אם לא שאלו אותו, בזמנים מסוימים, צריך החכם להשמיע את דבר התורה, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג. מלבד זאת יש עניין גדול שתמיד כולם צריכים לדעת – שפיקוח נפש דוחה את רוב האיסורים שבתורה. כאשר רבי תנחום ראה ששאלו אותו שאלה של פיקוח נפש הוא הבין שהשואלים אינם יודעים שפיקוח נפש דוחה שבת, לכן מיד פתח בדברי אגדה כדי למשוך את ליבם שישמעו כולם וידעו את ההלכה הזו, כי זוהי חובתו של החכם – ללמד את העם שכאשר יש מצב של פיקוח נפש לא שואלים, כמו שנאמר בירושלמי (יומא ח,ה): "הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים".
על פי זה ביאר הגר"א שיש שמחה לחכם במענה פיו, כנ"ל, שכאשר הוא יודע תשובה לשאלה ששאלו אותו הוא שמח, ומלבד זאת פירוש נוסף למילים: "ודבר בעתו מה טוב" - כאשר יש מצב של פיקוח נפש אסור לשאול אלא צריכים כולם לדעת את ההלכה שהצלת חיים עומדת מעל הכל, ואם החכם לימד זאת את העם מראש – יש לו שמחה דווקא כאשר לא שואלים אותו אלא מצילים חיים.
