סוף שבוע או תחילת שבוע?
היחס בין שבת לימי החול
שבת סט ע"ב / חיים אקשטיין
אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון.
המושג "סוף שבוע" מזוהה עם השבת, בצירוף יום שישי שלפניה. האם השבת היא סוף השבוע? אולי היא דווקא ההתחלה שלו?
השאלה הזו אולי אינה נשמעת משמעותית כל כך, כי סוף כל סוף הזמן הוא מעגלי, וכל סוף יכול להיחשב גם כהתחלה. אבל כנראה השאלה הזו עקרונית, ומופיעה הן בתורה והן בחז"ל. המקור למלאכות האסורות בשבת הוא הסמיכות בין שבת לפרשות של מלאכת המשכן, והסמיכות הזו מופיעה פעמיים – בפרשת כי תשא השבת חותמת את מלאכת המשכן, ובפרשת ויקהל היא מובאת לפני מלאכת המשכן. נראה שאכן אפשר להסתכל על השבת בשתי נקודות מבט שונות, בתור סופם של ימי המעשה או בתור תחילתם.
שאלה זו עולה גם במקרה מעניין בגמרא: אדם הלך במדבר זמן ממושך, שכח איזה יום היום ואיבד את תחושת הזמן. מתי ישמור שבת? עליו למנות את הימים לעצמו, גם בלי לדעת איזה יום הוא באמת שבת. ואיך מונים? הגמרא מביאה שתי דעות: לפי רב הונא יספור שישה ימים ואחר כך ישמור שבת, ולפי חייא בר רב תחילה ישמור שבת ואחר כך ימנה שישה ימים (נציין שהביטוי "ישמור שבת" אינו מדויק, כי בהמשך מתברר שמציינים את השבת רק בקידוש והבדלה ולא בכל פרטי השבת, אבל לא ניכנס כאן לכל פרטי הסוגיה המורכבת).
אם היה לנו ספק אם מדובר בשאלה מהותית, שתי הדעות נתמכות בבריאת העולם. יסודות עמוקים כל כך, ששת ימי הבריאה ובריאת אדם הראשון, אינם מופיעים בגמרא סתם כך. ההישענות עליהם משקפת שמדובר בדיון משמעותי. בבריאת העולם נוסד קודם עולם חול שלם, ואז באה השבת; אדם הראשון, לעומת זאת, התחיל את חייו בשבת ורק אחר כך יצא לימי המעשה. נראה כי לפי כל עמדה יש לשבת תפקיד אחר: בבריאת העולם שבת באה בסוף, בתור השלמה רוחנית-מהותית של העולם; אצל אדם הראשון הייתה נקודת פתיחה גבוהה, ואחריה ירידה. עמדה זו מתחדדת לאור מדרש אחר, האומר כי בשבת היה האדם הראשון בגן עדן, ובמוצאי שבת גורש ממנו אל עולמנו אנו.
אם כן, השבת יכולה להיות קומה עליונה על גבי ימי המעשה, שמשלימה אותם ומעניקה להם משמעות, ויכולה להיות גם נקודת הפתיחה שממנה יוצאים לעשייה. אלו שני מודלים שונים של יחסים בין קודש לחול; אפשר לומר שעולם החול צריך להיבנות תחילה ולבסוף יחול עליו הקודש, ואפשר לומר שאי אפשר לבנות שום דבר שלא מכוח ההשפעה הקדושה.
אפשר לעצור כאן, כיוון שלא תמיד יש הכרעה בין עמדות שונות, שהרי אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אולם באופן קצת מפתיע, הראי"ה קוק מכריע בסוגיה זו. הוא טוען שלא במקרה מדובר בהולך במדבר. לדבריו, העמדה הראשונה היא המרכזית – ימי החול קודמים לשבת. רק מתוך הבניין של החול ועל גביו יכולה להופיע הקדושה. השאלה היא בנוגע לאדם היחיד, המבודד מהחברה, שבאופן חריג מנותק מהכלל. האם הוא יכול לסמוך על עצמו שבסוף ימי החול שלו תבוא שבת? כשאין חברה מסביבו, כשאין ציבור שעוזר לו ומשפיע עליו לטובה, אולי במקום להתרומם מהחול אל הקודש הוא ישקע בחול? במצבים יוצאי דופן, שבהם הפרט אינו מקבל תמיכה והשפעה מהכלל, פעמים שהוא צריך קודם כל לבנות בקרבו את קומות הקודש. אדם שנזקק לעסוק תחילה בקודש ואחר כך בחול אינו קדוש יותר, דחיית הכניסה לעולם החול אינה בגלל מעלתו, אלא להפך – היא נחוצה כדי שלא יאבד את דרכו. דרך הישר היא שהחול יוביל ויצמיח מתוכו את הקודש.
נביא פירוש נוסף, ששם לב להנחת היסוד של שתי הדעות – אדם יכול לשבות ביום שבו הוא קובע, אף שבשאר העולם אין זה יום שבת. האם יש קדושה ביום כזה? מכאן שקדושת השבת אינה רק כלל ישראלית או כלל עולמית, אלא גם אישית. לאדם עצמו יש יכולת לקדש את השבת. זו אמירה לא רק בנוגע ליחסי קודש וחול, אלא גם בנוגע לאופי השבת. כל אדם מתנהל בשבת באופן אחר. גם אם נדמה שלפחות אצל שומרי השבת, יש לשבת מבנה אחיד – באמת לכל אחד יש שבת משלו. וכיוון שאין שבת בעולם שדומה לשבת שלו, כדאי שלא יחקה את הלו"ז של האחרים, את שולחן השבת של האחרים, את המבנה הקבוע של כולם. עליו לחיות את השבת שלו, היא הדרך שלו להתחבר אל הקודש.
