פרחים בקנה
האם יש יופי במלחמה?
שבת סג ע"א / חיים אקשטיין
(משנה) לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
(גמרא) תניא: אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח?
אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר: לא ישא גוי אל גוי חרב.
ותהוי לנוי בעלמא? אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלהים זולתך.
ואיכא דאמרי, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: אף לימות המשיח אינן בטלין. היינו דשמואל, ופליגא דרבי חייא בר אבא.
לעם ישראל אף פעם לא הייתה פריבילגיה לשאול אם להילחם או לא, אבל הוא יכול לשאול את עצמו מה יחסו למלחמה שנכפית עליו. המשנה מבררת אם כלי נשק נחשב לתכשיט, ובניסוח עמוק יותר – האם יש יופי במלחמה? האם יש מה להתהדר בה? האם ראוי להתגאות בכלי נשק, לערוך מצעדים צבאיים וכדומה, או לראות בכל המישור הצבאי אילוץ בלבד – שאנו רוצים להיפטר ממנו כבר ולהגיע לשלום?
בשאלה זו נחלקו רבי אליעזר וחכמים במשנה. הגמרא מוסיפה לדיון ביניהם את הממד ההיסטורי, שכנראה אי אפשר לדון בנושא בלעדיו. הדיון בגמרא מתנהל באופן מעט מורכב, וחשוב לעקוב אחרי השלבים שבו.
הגמרא מבררת את דעת רבי אליעזר. חשוב לשים לב שרק שיטתו של רבי אליעזר דורשת בירור; דעת חכמים, שנשק אינו תכשיט, כנראה מובנת מאליה. היחס למלחמה בתור הכרח, אפילו הכרח שלילי ובלתי רצוי, אינו מצריך הסברים מיוחדים. הדעה המפארת את הנשק היא המצריכה הסבר. באשר לדעת רבי אליעזר, חכמים מקשים: אם הנשקים ראויים, מדוע בעתיד הם יתבטלו? רבי אליעזר משיב שלא יהיה בהם צורך, כיוון שלא תהיינה מלחמות בעולם. על תשובה זו שואלת הגמרא: אם הנשק נחשב לתכשיט, מעבר לצורך שבו, למה שלא יישאר לשם נוי? על זאת עונה אביי: נוי כזה הוא כנר בצהריים, אור חלש שאינו שווה כלום כשיש אור גדול הרבה יותר. הגמרא מציינת שהדברים נוגדים את שיטת שמואל, שלפיו בימות המשיח יתבטל רק שעבוד מלכויות, אך טבע העולם לא ישתנה, וממילא תהיינה עדיין מלחמות.
לאחר מכן מובאת גרסה אחרת, עם תשובה שונה של רבי אליעזר: כלי הנשק לא יתבטלו בימות המשיח. תשובה זו תואמת את שיטת שמואל.
ממבנה זה של הסוגיה עולות שלוש מדרגות ביחס למלחמה: הכרח מגונה, ערך חיובי לפי שעה, ערך חיובי גם במציאות אידיאלית. לפי חכמים אין מקום להתהדרות בלחימה; לפי רבי אליעזר בגרסה הראשונה ראוי להתהדר בה – אך במציאות הנוכחית דווקא, כל עוד העולם זקוק למלחמות; לפי רבי אליעזר בגרסה השנייה (לשיטת שמואל) המלחמה תהיה רצויה אפילו בימות המשיח.
הראי"ה מפרט יותר את הממד ההיסטורי של הסוגיה, ומונה ארבעה שלבים בהתפתחות העולם ממלחמה לשלום. המדרגה הנמוכה ביותר היא המלחמה הרגילה בין העמים, שיש מקום להתהדר אפילו בה כיוון שהיא מעידה על גבורת הנפש הפנימית של הלוחם; המדרגה השנייה – מלחמתו של עם ישראל כחלק מימות המשיח, לקראת הגאולה; המדרגה השלישית – מצב שבו הצבא משמש להגנה ולהרתעה, אך לא ללחימה בפועל; המדרגה העליונה ביותר – שלום אמת.
בתחילת הגאולה, אומר הראי"ה, יש להילחם כדי לבטא את עליונות הצדק, המוסר ושאר הערכים החיוביים שמייצג הצבא הישראלי. בזמן זה אפשר וראוי להתהדר במלחמה. בהמשך (ימות המשיח לפי שמואל) יהיה עדיין צורך בניגוד בין העמים, ולכן יהיה חשוב שכל עם ישמור על גבולותיו ויגן על עצמו מפני עמים אחרים, אך המלחמה עצמה כבר לא תהיה בפועל. המציאות העליונה היא ללא ניגודים בין עמים – כל העמים יהיו איברים במערכת אחת שלמה, שהמלחמה לא תהיה כלל בעולם המושגים שלה.
כאמור, אין לנו בחירה אם להילחם או לא, אבל יש לנו בחירה אם להתלהב מתצוגה של טנקים, או מיציאה מהבסיס הביתה עם נשק. הבוחר להתפאר בגבורה הצבאית – שורשו בדעת רבי אליעזר, ומי שרואה בלחימה רק גזרה כואבת שצריך להשלים עמה – שורשו בדעת חכמים. אלו ואלו, אלו שמחדירים בצבא תחושת גדלות ואלו שמדגישים את השאיפה לשלום, מקדמים את עם ישראל בדרכו המפותלת ממלחמה לאחדות כלל-עולמית.
