לא משביתים שמחות
שמחה וצחוק בעולם הזה
שבת ל ע"ב / חיים אקשטיין
ומאי דבריו סותרין זה את זה? - כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל. כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא, טוב כעס משחוק - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
שתי אמירות דומות מתמודדות עם היחס המורכב כלפי השמחה והששון. הששון מוצג בקהלת פעם לחיוב ופעם לשלילה, וגם השמחה מופיעה לחיוב ולשלילה. גם אם קשה להבין כיצד הגיעו חז"ל לסתירה זו (לפי הפשט "מהולל" הוא מלשון הוללות – ואם כן קהלת בז לששון כמו לשמחה באותה מידה), היא בוודאי משקפת התלבטות ערכית אמתית. האם יש מקום לשמחה בעולם הזה?
את תחושת השמחה, ואת השחוק בתור ביטוי שלה, אפשר לסייג ואף לתקוף משני היבטים. מבחינה מציאותית, כל אדם וכל חברה נמצאים תחת משברים למיניהם; לכן תחושת השמחה עשויה לשקף התעלמות מהמציאות. ברמה העמוקה יותר, השמחה משקפת התעלמות ממגבלותיו של העולם הזה, בפרט כל עוד בית המקדש חרב והשכינה אינה שורה בישראל. האדם השמח, במיוחד אם הוא צוחק עם סביבתו, מביע לכאורה חוסר אכפתיות כלפי כל הרע בעולם – הן הרע המתרחש בקרב הבריות, והן גלות השכינה ואי-הופעתה במציאות. אנשים שמחים אכן נחשדים לפעמים באדישות וניתוק מהעולם.
כל זאת מבחינת היחס למציאות, ריאלית ואמונית. מלבד זאת, מבחינה מוסרית והתנהגותית, השמחה ובייחוד השחוק משקפים ליצנות וקלות ראש ועשויים להביא לידי פריקת עול.
באופן מעניין, האגדה מיישבת את שתי הסתירות – בנוגע לשמחה ובנוגע לשחוק – באופן שונה. את השחוק היא מצמצמת ליחס בין הקב"ה לצדיקים, ומשאירה אותו לעולם הבא בלבד. בעולם הזה אכן אין מקום לשחוק. השמחה, לעומת זאת, נשארת בעולם הזה ומצומצמת לשמחה של מצווה. שני הפתרונות ממקדים את התופעה הבעייתית לכאורה במישור הרוחני, ופוסלים אותה כשאיננה במישור הרוחני, אלא שהששון יכול להופיע רק בעולם הרוחני שאחרי העולם הזה – ואילו השמחה יכולה להופיע במישור הרוחני שבעולמנו, בקיום מצוות.
הבחנה דומה בין שמחה לשחוק אנו מוצאים גם במסכת ברכות (ל ע"ב – לא ע"א). המשנה שם מדברת על החובה להתפלל מתוך כובד ראש, מספרת על חתונות שצחקו בהן יותר מדי ואז חכמים שברו כוס כדי שיצטערו (כפי שנוהגים היום זכר לחורבן, אלא שבסוגיה זו ההקשר המפורש אינו חורבן הבית אלא איזון של הצחוק) ומסיימת באמירה חדה של רבי שמעון בר יוחאי: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה". עם זאת, לאחר מכן מובאת ברייתא דומה מאוד לזו שמופיעה באגדה שלנו: "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה". את השחוק צריך להגביל בעולם הזה, ולעומתו השמחה מותרת ואף חיונית, בתנאי שהיא שמחה של מצווה.
הראי"ה על אגדתנו מציין שהשמחה היא רגש טבעי, שלא נכון להתעלם מקיומו או לחנוק אותו (כך עולה גם מדברי הרמב"ם על השמחה בהלכות דעות). בשונה מהשחוק, שהוא ביטוי חזק ולפעמים אפילו קיצוני של השמחה, שמחה היא התחושה הפנימית. זו שנמצאת בלב, ולפעמים אפילו נשארת שם ואינה באה לידי ביטוי. חשוב לעצב אותה ולנתב אותה ל"שמחה של מצווה", ולא להשאיר אותה כפי שהיא, מפני שהיא אכן עלולה להוביל להתעלמות מהמציאות או לפריקת עול. אבל הוויתור עליה אינו אפשרי.
דברים שאין להם מקום בעולם הזה – חז"ל יודעים לסייג, או לדחות אותם לעולם הבא. העובדה שחז"ל עושים זאת כלפי הצחוק, ומורים לסייג אותו (אם כי בלי לפסול אותו – העובדה שהכעס עדיף עליו אינה שוללת אותו), מבליטה את הבחירה לא לעשות זאת כלפי השמחה. מצווה גדולה להיות בשמחה? חז"ל אומרים כאן אמירה בסיסית יותר: זה צורך נפשי גדול. זהו המצב הבריא של האדם, וצריך רק לדאוג שיתממש בדרך הנכונה.
