רפואה בשבת והכלבים של דוד
השבת וערך החיים
שבת ל ע"א-ע"ב / חיים אקשטיין
שאול שאילה זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי: מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא? פתח ואמר: אנת שלמה, אן חכמתך אן סוכלתנותך!
(נשאלה שאלה זו לפני רבי תנחום מנוי: האם מותר לכבות נר מפני החולה בשבת? פתח ואמר: שלמה, איה חכמתך, איה בינתך?)
לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה! דוד אביך אמר לא המתים יהללו י-ה ואת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת? לא קשיא, הא דקאמר דוד לא המתים יהללו י-ה, הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו...
ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? - גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני - אמר לו: בשבת תמות. - אמות באחד בשבת? - אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. - אמות בערב שבת? - אמר לו: כי טוב יום בחצריך מאלף; טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת?
כל יום שבת היה יושב ולומד כל היום. אותו יום שהוצרך למות, עמד לפניו מלאך המוות ולא היה יכול לו, שלא היה פוסק פיו משינון. אמר: מה אעשה לו? היה לו גן מאחורי הבית, בא מלאך המוות, עלה ונענע את האילנות. יצא דוד לראות. היה עולה במדרגות, נפחתה מדרגה מתחתיו, שתק לרגע – ומת. שלח שלמה לבית המדרש: אבא מת ומוטל בחמה...
ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון (ולעניין השאלה ששאלתי לפניכם): נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא.
דרשה ארוכה, ובתוכה כמה דרשות ושני סיפורים ארוכים ומורכבים (כאן הובא רק אחד מהם), מובאת רק בתור הקדמה לתשובה הלכתית קצרה. זו תופעה מפתיעה, בייחוד לנוכח התשובה שבאה לבסוף – מותר לכבות נר בשבת בשביל החולה. האם אי אפשר היה לענות ישירות על השאלה הבסיסית הזאת?
מן הראוי היה לנתח כל אחד מהסיפורים, ולאחר מכן לברר מדוע היה צורך להביא אותם כדי לענות על השאלה ההלכתית. אולם כיוון שהסיפורים ארוכים והיריעה קצרה, ניגע רק בקצרה בשאלה הראשונה, וננסה להפיק ממנה תשובה לשאלה השנייה.
השאלה הפותח, כאמור, פשוטה למדי: האם אפשר לכבות נר בשביל החולה. התשובה הארוכה פותחת בתמיהה על שלמה, שדבריו סותרים את דברי דוד ואת עצמו. לאחר מכן מובא סיפור שבו שלמה הצליח רק באמצעות זכותו של דוד שכבר נפטר, ואחריו מובא עוד סיפור שבו שלמה מתמודד עם פטירתו של דוד בשבת. רק אחרי כל זאת מובאת התשובה, בניסוח פיוטי שיכול לכאורה לעמוד בפני עצמו, גם ללא הסיפורים הארוכים.
הקושיה שעומדת ברקע הסיפורים היא סביב השאלה מה נעלה יותר – החיים או המוות. נראה שהגמרא מעמתת לא רק בין פסוקים נקודתיים בתהלים ובקהלת, אלא בין גישתו של דוד לגישתו של שלמה: ספר קהלת עשוי להביא את האדם למסקנה שכל חייו הם הבל, ולכן המוות עדיף, ואילו ספר תהלים מלא אומר חיים. אפשר היה להסתפק בהצבת שתי הגישות הללו, אבל רבי תנחום דמן נוי (המשיב לשאלה) בוחר להכריע, ומצדד באופן מובהק בגישתו של דוד. הוא מביע תמיהה על שלמה שסותר את גישתו של דוד, ומוסיף ששלמה עצמו סותר את עצמו; אמנם ספר קהלת עשוי להוביל למסקנה שהכל הבל, אך מוזכר בו גם ערך החיים. באמירה שהמתים עדיפים, רואה רבי תנחום סטייה מהחכמה המאפיינת את שלמה.
שני הסיפורים, ובעיקר הסיפור השני, באים לחזק את הגישה העולה מספר תהלים. דוד אינו רוצה למות בשבת (בהמשך מתברר שחששו היה מוצדק, בגלל המגבלות על העיסוק בצרכיו של המת בשבת), ומרגע שמתברר לו שאי אפשר לשנות את הגזרה – הוא מקדיש כל שבת ללימוד בלתי פוסק. כך מתעלה דוד לרמה גבוהה של לימוד תורה, שאפילו מלאך המוות מתקשה לעצור אותה. רגע מותו של דוד מתואר כתנועה של עלייה, שנקטעת בגלל הישמטות פתאומית של הבסיס מלמטה. דוד עולה במדרגות, ומדרגה אחת נופלת פתאום. ביומו האחרון מתעלה נשמתו של דוד לשיא רוחני – אך מלאך המוות מוצא את הדרך ליטול ממנו את הגוף.
ברגע זה מתהפך הכל. כאן מתחיל חלקו השני של הסיפור השני, ובו גופתו של דוד מוטלת בשבת, ושלמה מתמודד מול האיסורים ההלכתיים הכרוכים במצב זה. דוד המת מוטל בחמה, והכלבים רעבים. הפרשנים הקלאסיים מפרשים ששלמה שאל שתי שאלות נפרדות, אך עם כל הקושי לדמיין זאת – נראה שהשאלה היא שאלה אחת (כדברי חכמת אדם, וכפי שנראה מהגרסה המקבילה במדרש רות רבה). הכלבים רעבים, ולפניהם מוטלת גופת אדם. אם לא תימצא דרך לפנות את המת בשבת, לא בטוח שיישאר מה לקבור במוצאי שבת. לפי תשובתם של חכמים, לכלבים יש פתרון – אפשר לחתוך להם גוף מת אחר (נבלה), ואת המת אפשר לטלטל אגב הופעת חיים מינימלית, החי הקטן ביותר (תינוק) או צורך המחיה הבסיסי ביותר (כיכר לחם). בזאת מתבטא הפער האדיר בין החיים למתים. אפשר לטלטל את החי בשבת, אפשר לדאוג לבעלי החיים, אבל את המת אי אפשר להזיז.
את היחס הנכון בין דברי דוד לדברי שלמה לומדת האגדה מדוד ושלמה עצמם. נכון, הצלחתו של שלמה נזקפה לזכותו של דוד, גם כששלמה היה חי ודוד כבר לא. מצד שני, אם מעמידים את דוד מול עצמו כביכול – דוד החי מול דוד המת – פער עצום מבדיל ביניהם. דוד אומר תהלים כל שנייה, כל רגע מחייו רצוי בעיני הקב"ה יותר מאלף קרבנות שיקריב שלמה, כולו מלא חיים ואין למלאך המוות נגיעה בו. מכל התיאור הנשגב הזה לא נשאר כלום כשגופתו של דוד מוטלת בחמה ליד הכלבים.
מדוע אי אפשר היה לתת את התשובה ההלכתית ללא הסיפורים האלה? אכן, אפשר היה לתת תשובה הלכתית יבשה, ולהתנסח בכלל פשוט כמו "פיקוח נפש דוחה שבת". אבל מתשובה כזו היינו יכולים לצאת בתחושה דיעבדית; היינו רוצים לשמור שבת ולא לכבות את הנר, אבל מה לעשות שצריך לדאוג לחולה. התורה נדחית מפני האדם. תחושת הדיעבדיות כה חזקה – עד שאנו מסוגלים בכלל לשאול את השאלה; אם התלמידים שואלים מה עדיף, להימנע מאיסור שבת או להציל את החולה, משמע שהם צריכים לעבור שינוי תפיסתי. אחרי המפגש העוצמתי עם חייו של דוד, שכל רגע בהם היה משמעותי, השאלה מתהפכת. כבר אי אפשר לומר שהתורה נדחית מפני האדם, אלא נרו של האדם נדחה מפני נר ה'. הצלת החולה איננה אילוץ, אלא גילוי הקדושה המרוממת ביותר דרך חיי האדם.
