אור קטן המאיר את דרכינו / רפי זברגר

שבת יח ע"א-ע''ב
  

הקדמה

למדנו במשנה המתחילה בדף י''ז, ומסתיימת בתחילת דף י''ח, מספר מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בנושא מלאכה המתחילה בערב שבת וממשיכה לתוך השבת, האם אסור להתחיל אותה לפני השבת (בית שמאי) או מותר (בית הלל). בתחילת הדף מגיעה הגמרא למסקנה כי שורשה של מחלוקת זו טמון בשאלה האם התורה ציוותה גם על שביתת כלים (בית שמאי) או שמא אין מצווה להשבית את הכלים (בית הלל).
במאמר זה נדון בגדרים נוספים במחלוקת לעניין שביתת כלים בשבת. . 
 

הנושא

מאן תנא להא דתנו רבנן: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם נתנן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו: לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. לימא בית שמאי היא ולא בית הלל?
הגמרא מצטטת ברייתא המפרטת שני דינים ומחפשת מיהו התנא שלאורו נקבעו הלכות אלו. להלן שני הדינים:
1. אין להניח סיר מלא קטניות בתנור לפני השבת, כדי שיתבשלו במהלך השבת. אם עשה כך, אין לאוכלן במהלך השבת, ואף במוצאי שבת יש להמתין ''זמן בישול'' (בלשון הברייתא ''בכדי שיעשו'') ורק אז לאכול. 
2. אין לחמם מים בתנור, כך שהמים יתחממו בשבת. ואם בכל אופן עשה כך, יש לחכות במוצאי שבת ''בכדי שיעשו''.
על פניו, אומרת הגמרא, כי שני דינים אלו הינם אליבא דבית שמאי, שכן, לפי בית הלל אין איסור שביתת כלים בשבת. 
אפילו תימא בית הלל - גזירה שמא יחתה בגחלים.
דוחה הגמרא ואומרת, כי ייתכן שדינים אלו נפסקו גם אליבא דבית הלל, וטעם האיסור אינו משום שביתת כלים, אלא משום גזירה אחרת, "שמא יחתה בגחלים" במשך השבת. אדם מחתה בגחלים כדי למהר את הבעירה והחימום, ואז עובר על איסור הבערה. 
אי הכי, מוגמר וגפרית נמי לגזור?
למדנו בברייתא אשר צוטטה בעמוד א' כי מותר להניח בערב שבת בשמים (בלשון הברייתא ''מוגמר'') על גבי גחלים, מתחת לבגדים (''כלים''), על מנת שיקבלו ריח טוב מן המוגמר. וכן מותר להניח בערב שבת גופרית תחת כלי כסף, כדי להשחיר את הצורות החרוטות על כלים אלו במשך השבת. אם כן, שואלת הגמרא, לאור הגזירה אשר למדנו זה עתה, יש לחשוש גם בשני דינים אלו שמא יחתה בגחלים בשבת, ויש לאסור אותם. 
התם לא מחתי להו, דאי מחתי - סליק בהו קוטרא וקשי לה.
עונה הגמרא כי בשני המקרים הללו (מוגמר וגפרית) אין חשש שמא יחתה בגחלים, שהרי עשן החיתוי יזיק לבגדים. ולכן התירה הברייתא לבצע פעולות אלו בערב שבת, לשיטת בית הלל. 
אונין של פשתן נמי ליגזור?
במשנה שלנו (י''ז:) למדנו כי בית הלל מתירים לשים ''אונין של פשתן'' בתנור, כדי ללבנן (החום הופך את צבעם ללבן). והרי במקרה זה, יש חשש לחיתוי הגחלים, שהרי העשן הנוצר מהחיתוי אינו מזיק לבגדים, ומדוע התירו בית הלל?
התם, כיון דקשי להו זיקא - לא מגלו ליה.
עונה הגמרא, כי אמנם עשן אינו מזיק, אך רוח הנוצרת בעקבות פתיחת התנור (על מנת לחתות בגחלים) מזיקה לאונין של פשתן, ולכן, לא יעשה זאת בשבת. 
לאחר שהגדרנו כי גם בית הלל אוסרים לגרום לפעולה להתרחש בשבת (למרות שהניח לעשותה בערב שבת) כאשר יש חשש שמא יחתה בגחלים בשבת, מגדירה הגמרא מתי קיים חשש זה. נקדים ונאמר כי ישנם שלושה מצבים של תבשיל: בשר חי הדורש זמן רב לבישול, בשר שהוא חצי מבושל וחצי לא, ובשר שהוא כבר לגמרי מבושל. 
והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא.
מאי טעמא? כיון דלא חזי לאורתא - אסוחי מסח דעתיה מיניה, ולא אתי לחתויי גחלים.
כאשר הניחו בערב שבת בקדירה ''הבשר החי'' (קדרה חייתא בלשון הגמרא) – אין חשש לחיתוי. כיוון שהבישול אורך זמן רב, ואדם ''מסיח דעתו'' מתבשיל זה, לכן אינו מבצע פעולות למהר את הבישול (חיתוי).
ובשיל - שפיר דמי
גם בשר מבושל לגמרי אין בעיה לשים ערב שבת, כיוון שהאדם ''אינו לחוץ'' למהר בישול, שהרי הבשר כבר מבושל. 
בשיל ולא בשיל - אסיר.
החשש לחיתוי קיים רק אם הבשר הוא ''חצי חצי'' - מבושל קמעה אך לא לגמרי. כאן יש חשש לחיתוי, שהרי הוא מעוניין למהר את מעט הבישול שנותר, כדי שיוכל לאכול. 
ואי שדא ביה גרמא חייא - שפיר דמי.
הגמרא מסייגת את הדין הקודם, למקרה שהאדם ''זרק עצם חיה'' לבשר. עצם זה ''מוריד'' את התבשיל ממצב של ''בשיל ולא בשיל'' למצב של ''קדרא חייתא'', ובמצב זה כבר פסקנו לעיל שאין חשש לחיתוי. 
 

מהו המסר

הדין האחרון אשר למדנו זה עתה, מלמד אותנו כי ניתן ''לשנות סטטוס'' ב"פעולה קטנה ופשוטה". התבשיל היה במצב של ''חצי חצי'' ולכן היה חשש שמא יחתה, אך בזריקת עצם שאינה מבושלת כלל וכלל, לתוך התבשיל, שינינו את הסטטוס, ובעקבותיו התבשיל כולו נכנס לתהליך של בישול ארוך, ולכן ירד החשש לחיתוי.
נלמד מכאן עיקרון מעניין וחשוב לחיים. לפעמים אנו מרגישים די טוב. אנו חשים שהחיים ''זורמים לנו'' בצורה תקינה וסבירה, וקיימת תחושה של שביעות רצון כללית. ואז.. עלולה להגיע ''עצם קטנה'' שיכולה לזעזע אותנו ולשנות את תחושתנו מן הקצה אל הקצה. במקרים אלו חובתנו לשים לב, כי מדובר סך הכול ב''עצם קטנה'', אשר גם היא תגיע ''לשלב בישול'' בבוא העת, והדברים בעז''ה יחזרו ויתכנסו למסלול משותף ותקין. יש לראות את התמונה הגדולה. את הדברים הרבים הטובים והנעימים שלנו, ולשים כל דבר בפרופורציה. 
מנגד, יכול להיות מצב הפוך. הכול נראה לנו ''על הפנים''. לא מצליחים להתקדם. קורים דברים פחות טובים ומשום מה נראה לנו מצבנו לא טוב. ואז מגיע ''עצם קטנה'' שהיא בבחינת ''אור קטן'' המאיר לנו את דרכנו, משנה את מצבנו וגורם לנו להרגיש כי ''לא הכול אבוד'', וישנם גם דברים טובים ונעימים. במצב זה, שומה עלינו להעצים ולהגדיל את אותה נקודה יפה וטובה, ולראות דרכה את האור הגדול ההולך להגיע אלינו קמעה קמעה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]