באלו נסיבות הרוב לא קובע?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת יז ע"א
בגמרא מתוארת המחלוקת שהייתה בין בית שמאי לבין בית הלל בקשר לשמונה עשרה גזרות שרצו בית שמאי לגזור ובתחילה התנגדו לכך בית הלל. במסגרת הוויכוח הקשה הזה נאמר: "נעצו חרב בבית המדרש ואמרו: הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא". פירוש הדבר מובא במפרשי התלמוד הירושלמי (ה"ד) שתלמידי שמאי רצו שיהיה להם רוב ולכן מנעו מתלמידי הלל להיכנס, כלומר: הנכנס מתלמידי שמאי ייכנס ולא מתלמידי הלל, והיוצא מתלמידי הלל יצא ולא מתלמידי שמאי, ואכן היה להם רוב ונפסק להלכה כמותם.
הקשה על כך הגרי"ש אלישיב זצ"ל: מה הטעם ברוב מלאכותי שכזה? הרי המציאות הייתה שתלמידי הלל היו הרוב, ואילו היו מאפשרים להם להשתתף בהחלטה הייתה ההלכה נקבעת כמותם. בביאור העניין הוא אמר שהייתה כאן שאלה של כמות מול איכות, שכן תלמידי הלל היו רבים יותר בכמות, אולם תלמידי שמאי היו חריפים יותר. בית שמאי סברו שהאיכות חשובה יותר מהכמות, לכן יש לקבוע הלכה כמותם. אכן, הסבר זה קשה, שהרי כלל הוא בתורה שהולכים אחרי הרוב ולא אחרי האיכות (מלבד לפי תירוץ אחד בגמרא יבמות יד,א).
ייתכן שתלמידי שמאי חשבו שתלמידי הלל לא התכוונו לשם שמים, ולכן אין ללכת אחריהם למרות שהיו הרוב. כך מוסברת גם הנהגתו של רבי אליעזר (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א), שהיה גם הוא מתלמידי בית שמאי, שלא הסכים לבטל את דעתו מפני הרוב במעשה המפורסם של תנורו של עכנאי, כי חשב שכוונתם של החכמים האחרים לא הייתה לשם שמים, ובאופן זה יש להתעלם מהרוב.
