מורכבות שבאדם / רפי זברגר

שבת יד ע''ב - טז ע"א
  

הקדמה

למדנו במשנה כי בית הלל ובית שמאי גזרו שמונה עשרה גזירות, ובין היתר גזרו כי ''סתם ידים'' מוגדרות כ''שני לטומאה'' ולכן מטמאות תרומה. על כך שאלה הגמרא בדף י''ד(עמוד ב'):
וידים, תלמידי שמאי והלל גזור, שמאי והלל גזור?
האם גזירה זו על ''סתם ידים'' נגזרה על ידי תלמידי שמאי והלל (בית שמאי ובית הלל) והרי הלל ושמאי גזרו זאת?
דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות. שמאי והלל גזרו טומאה על הידים. 
הברייתא מדברת על שלש גזירות:
1. יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה על חוצה לארץ (ארץ העמים) וגם גזרו טומאה על כלי זכוכית.
2. שמעון בן שטח תיקן שכל בעל המתחתן חייב לכתוב לאשתו כתובה, ולהתחייב לה מספר חיובים מוגדרים.
3. שמאי והלל גזרו טומאה (שני לטומאה) על הידים. 
אם כן, אנו רואים כי לא בית הלל ובית שמאי גזרו אלא שמאי והלל בעצם גזרו טומאה על ''סתם ידים''. 
מקוצר היריעה לא נתעכב על תשובת הגמרא, אלא נקפוץ ישר לדף ט''ו (עמוד ב') בדיון על הגזירה של כלי זכוכית. 
 

הנושא

כלי זכוכית, מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה?
שואלת הגמרא מה הסיבה לגזירת חכמים לטמא את כלי הזכוכית, אשר מן התורה אינם מקבלים טומאה. 
אמר רבי יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן מן החול - שוינהו רבנן ככלי חרס.
רבי יוחנן בשם ריש לקיש מסביר כי כלי זכוכית נעשים מן ה''אדמה'' כמו כלי חרס, לכן גזרו חכמים כי זכוכית תטמא גם כמו כלי חרס. 
אלא מעתה, הלא תהא להן טהרה במקוה, אלמה תנן: ואלו וחוצצין בכלים: הזפת, והמור בכלי זכוכית?
מקשה הגמרא, אם אמנם מקור וסיבת גזירת כלי זכוכית היא מכלי חרס, הדינים שלהם צריכים להיות דומים. ואנו יודעים כי כלי חרס טמאים אינם נטהרים במקווה, אלא ''שבירתן - זו היא טהרתן''. ובכל אופן למדנו במשנה (מקוואות ט', ה') כי זפת והמור הדבוקים על זכוכית מהווים חציצה במקווה, משמע כי כלי זכוכית ללא חציצה נטהרים במקווה. 
הכא במאי עסקינן: כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר, ורבי מאיר היא, דאמר הכל הולך אחר המעמיד.
עונה הגמרא כי המשנה במקוואות עוסקת במקרה שנקבו את הזכוכית וסתמו את החור בעופרת (אבר). 
לפי רבי מאיר, אם יש ''מעמיד'' (דבר אשר ''מכשיר'' כלי לתפעול), מחשיבים את הכלי לפי המעמיד. ומכיוון שהעופרת אשר יצקו לתוך חור הזכוכית מעמיד ו''מכשיר'' את הכלי לתפעול, אזי כל כלי הזכוכית טמא, וניתן לטהרו במקווה. 
דתניא: כלי זכוכית שנקבו, והטיף לתוכן אבר - אמר רבן שמעון בן גמליאל: רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרין.
ואמנם כך למדנו בברייתא, כי כלי זכוכית שנעשה בה חור, וסתמו את החור בעופרת, רבי מאיר טימא, כיוון שהחשיב זאת ככלי מתכת אשר מקבל טומאה. 
אלא מעתה לא ליטמו מגבן, אלמה תנן: כלי חרס וכלי נתר - טומאתן שוה: מיטמאין ומטמאין מאויריהן, ומיטמאין מאחוריהן, ואין מיטמאין מגביהן, ושבירתן מטהרתן? כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה, אבל מידי אחרינא לא.
ממשיכה הגמרא לשאול על הסברא כי כלי זכוכית מטמאין בגלל היותם מאדמה כמו כלי מתכת, מתוך משנה במסכת כלים (ב', א'). שם למדנו כי כלי חרס וכלי נתר (עשוי גם מ"אדמה") נטמאים רק מתוכם או מאחוריהם (חלל חיצוני בתחתית הכלי, כמו בכוסות יין), אך לא מגבן (אם נגע משהו טמא בגב הכלי). מדייקים ממשנה זו, כי דינים אלו שייכים רק לכלי חרס וכלי נתר, אך לא לכלים אחרים, כולל כלי זכוכית. אם כן – כלי זכוכית נטמא מגבו, וכלי חרס לא! 
אמרי: כיון דכי נשתברו יש להם תקנה - שוינהו ככלי מתכות.
עונה הגמרא: אמנם נכון, כלי זכוכית מטמאין במגען כיוון שהם נעשו מאדמה כמו כלי זכוכית. אך בד בבד עם כך, יש לכלי זכוכית דמיון גם לכלי מתכות. שכן, אם נשברו, ניתן לתקנם ע''י עופרת, ולכן הם גם מקבלים דין כלי מתכת, אשר נטמאים גם מן הגב שלהם. 
''הדין הדואלי'' של כלי זכוכית. אשר מצד אחד נעשים כמו כלי חרס, ומצד שני יש להם ממשק עם כלי מתכות (כאשר ממלאים חור בזכוכית בעופרת), מביא להלכות טהרה מעניינות, כפי שפסק רבי עקיבא אייגר: כלי זכוכית שנטמא מתוכו – אין מועילה טבילה ושבירתו – זוהי טהרתו. לעומת זאת, אם כלי זכוכית נטמא מגבו, אזי ניתן להטבילו במקווה, כמו שאר כלי מתכת, אשר נטהרים בטבילה במקווה. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי ניתן להתייחס לכלי זכוכית בשני מבטים. ככלי חרס (בטומאה בתוך הכלי) וככלי מתכת (בטומאה בגב הכלי). כלי זכוכית אם כן הינו ''כלי מורכב'' המכיל בתוכו מרכיבים משני סוגים שונים של כלים. 
ניתן לומר כי כל אחד ואחד מאיתנו הוא ''אדם מורכב''. יש בכל אחד מרכיבים שונים, אשר כל אחד מהם, מהווה ''כלי קיבול'' לפעילות שונה. כל מרכיב שכזה, בעצם מהווה ''מכונה'' ליצירת ''תוצרים'' שונים. 
כל אדם בהקשר זה, כולל כמובן גם את הילדים הרכים בשנים, אף כאשר אישיותם טרם עוצבה לגמרי. 
שומה עלינו, כהורים ומחנכים, לגלות את אותם ''מרכיבים'' המניעים וגורמים לילדינו לפעול בדרך זו או אחרת. להבין את השורש, לבחון את המניעים והמקורות הנכונים, ולאור זאת, לפעול ולהתייחס בהתאם.
כמו כל ''מלאכת החינוך'', גם זו אינה משימה קלה. להבין מדוע הילד פעל כך ולא אחרת. מה הביא אותו לכך, ומהן הכוחות המניעים אותו. כשם שטהרת כלי זכוכית דורשת אבחנה לגבי מקום הטומאה, כך ''טהרת ילדינו'' דורשת אבחנה ברורה לגבי מקור הפעילות והעשייה שלהם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]