פיתם ויינם - שתי דרגות של השפעה שלילית מהגוים
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת טו ע"ב
חכמים גזרו טומאה על ארץ העמים. בגמרא מתוארת השתלשלות גזרות חכמים בעניין זה וב"הלכה ברורה" מובא פסק הרמב"ם שיש הבדל בין הטומאה של מה שבא במגע עם הקרקע של ארץ העמים, כגון מי שדורך או נוגע בקרקע, שהיא טומאה וודאית, לבין מה שנכנס רק לאוויר של ארץ העמים ללא מגע עם הקרקע, שגזרו על זה טומאת ספק.
ניתן להבחין בין שתי דרגות דומות אצל מי שבא במגע עם גוים ומתחבר עמהם מבחינה תרבותית וחברתית. יש מי שנחשב כ"דורך על הקרקע" שנטמא בוודאות ומושפע לרעה מבחינה רוחנית, ויש מי שמצוי באוויר שנחשב למי שנטמא בספק.
בגמרא להלן נאמר שגזרו חכמים על פיתם של הגוים כדי שלא יבואו לשתות את יינם ומקשה שם ריב"א (תוספות לקמן יז,ב ד"ה על פתן) על ההבדל בין שתי גזירות חכמים אלו, מדוע פת עכו"ם אסורה רק באכילה ומותרת בהנאה ואילו יינם אסור גם בהנאה. תירוצו הוא שהיין משמח והיו הגוים רגילים לנסכו לשם עבודה זרה ולכן החמירו בו יותר ואילו הלחם לא כל כך משמח.
על פי הנ"ל אפשר להוסיף נופך להסבר הריב"א ולומר שמי ששותה מיינם של הגוים דומה למי שדורך על קרקע תרבותם ובלתי נמנע הוא שיושפע מהם וייטמא, מכיוון שיין משמח ויוצר אווירה של פתיחות. זוהי טומאה רוחנית וודאית. לעומת זאת מי שאוכל מפיתם דומה למי שנכנס לאוויר של תרבות הגוים, באופן זה קיים חשש שיושפע מהם אך אין וודאות, זהו מצב של ספק טומאה. לכן הפת, שהשפעתה מסופקת אסורה רק באכילה ואילו היין שהשפעתו וודאית אסור גם בהנאה.
