ראשנו ורובנו במקומות טובים / רפי זברגר

שבת יא ע''א
  

הקדמה

היום אנו נלמד את המשנה האוסרת לבצע דברים שאינם אסורים בעצם , אלא ישנו חשש שאם יבצעו אותם עלולים לעבור על איסורים בהמשך. כזכור, משנה זו היא המשך למשנה הקודמת, אשר עסקה בדברים שאסור לעשות לפני תפילת מנחה, מחשש לשכחת זמן תפילה ופיספוסה. 
 

הנושא

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא.
אם המחט תהא טבועה בבגדו סמוך למנחה, עלול הוא לשכוח מכך, ולצאת עם המחט מרשות לרשות, (או להלך ארבע אמות ברשות הרבים). מפני חשש זה אסרו לכל חייט לצאת סמוך למנחה עם המחטים בבגדו.
ממשיכה המשנה בדוגמאות נוספות בגזרות מפני החשש לעבור על איסורי דאורייתא:
ולא הלבלר בקולמוסו.
אסור לסופר לצאת עם קולמוסו (בו כותב הסופר, ספרי תורה ועוד), מאותו חשש של הוצאת הקולמוס, כיוון שהוא רגיל להשתמש בו מידי יום ביומו,
ולא יפלה את כליו, ולא יקרא לאור הנר.
יש איסור לבער כינים מהבגדים שלו. ויש איסור לקרוא לאור הנר בשבת שמא יטה את הנר ויעבור על איסור ''הבערה'' בשבת. לאחר דיון בגמרא, מגיעים למסקנה כי כוונת המשנה באיסור ''פילוי'' הוא דומה לאיסור קריאת לאור הנר. כלומר, יש איסור לפלות כינים מהבגדים לאור הנר, שמא יטה את הנר ויעבור על איסור הבערה.
באמת אמרו: החזן רואה היכן תינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא.
המשנה מסייגת את דין הקורא לאור הנר בשבת, וקובעת כי אמנם לקרוא ממש אסור שמא יטה את הנר, אבל אם רק ''הצצה'' בדף, למשל, כאשר השמש או מלמד התינוקות (חזן) מבקש לראות היכן נמצאים התלמידים בקריאת פרשת שבוע. הסתכלות רגעית כזאת מותרת גם לאור הנר, מפני שבפעולה זו אין חשש להטיית הנר. אבל כאמור לעיל, גם לחזן אסור לקרוא ממש לאור הנר.
כיוצא בו: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה.
מסיימת המשנה בדין הרחקה נוספת מחשש לעבור על איסור. כדי להבין דין זה נקדים מספר הקדמות:
• גבר הפולט זבה (דומה לשכבת זרע, אך פחות סמיך) נטמא
• אישה הרואה דם לאחר ימי נידותה, הרי היא זבה. רואה יום או יומיים נחשבת לזבה קטנה ונטהרת בשמירת יום ללא ראיית דם כנגד כל יום שראתה. אם רואה שלושה ימים ברציפות, הרי היא מוגדרת כזבה גדולה, וחייבת לשמור שבעה ימים נקיים, בהם לא תראה דם. כאמור, גם אשה זו טמאה עד אשר תטהר.
פוסקת המשנה כי אין לאיש זב לאכול באותו שולחן עם אשתו הזבה. מוסיף רש''י ואומר כי קל וחומר לאיש טהור שאסור לו לאכול ביחד עם אשתו הזבה באותו שולחן.
הגמרא ממשיכה לצטט משנה ממסכת עירובין (צ''ט.) המלמדת על מקרים נוספים של זהירות ממעשים שאם יעשה אותם האדם עלול הוא לעבור על איסור דאורייתא:
תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד.
אסור לאדם לעמוד ברשות אחת, ולהעביר את פיו לרשות השניה ולשתות מכלי. כל זאת, מחשש שמא יעביר את הכלי לרשות בה הוא נמצא, ואז יעבור על איסור הוצאה מרשות לרשות. 
אבל אם הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה – מותר.
מסייגת המשנה וקובעת, כי אם הוא העביר את ראשו ורוב גופו לרשות השניה, אין חשש שיעביר את הכלי לרשות הראשונה, כיוון שהוא כבר מרגיש ברשות השניה, ולא שייך לרשות הראשונה.
 

מהו המסר

הגזירות שלמדנו במשנתנו ובמשנה במסכת עירובין מלמדים אותנו עד כמה צריך אדם להיזהר, לעשות לעצמו סייגים כדי לא להגיע לדברים אסורים. 
הדין האחרון שלמדנו בעירובין מלמד אותנו עוד רובד נוסף: אם ראשו ורובו של אדם נמצא כבר ברשות השניה, הרי הוא מרגיש שייך לרשות זאת, וכאילו ''שכח'' את המקור שלו, ולכן אין חשש לטלטול הכלי לרשות הקודמת. 
נלמד מכאן עיקרון מאוד חשוב בהתנהלות בחיים. אם ראשנו ורובנו נמצא במקום אחד, ורק ''הפנים'' עוברות למקום אחר, הרי אנו עדיין מרגישים שייכים למקום בו רוב הגוף שלנו נמצא. אך אם רוב הגוף שלנו כבר ''חצה את הגדר'' ועבר לרשות השנייה, הרי שאנו כבר מוטמעים ברשות זו, ומרגישים לגמרי שייכים למקום החדש. 
הלימוד שאנו יכולים ללמוד מעיקרון זה, מצד אחד להיזהר לא להעביר את ראשנו ורובנו למקומות לא טובים, הגם שחלק מאיתנו נשאר ''במקום הטוב'', שכן, הסכנה והחשש מהיטמעות במקום הרע הוא גדול מאוד. 
מנגד, אם נעביר את ראשנו ורובנו למקומות חיוביים וטובים, הרי שכבר במהלך זה אנו מגדירים לעצמו את הכיוון והמטרה – הייעד הוא להגיע ולהיטמע לגמרי במקום החדש והטוב. 
שנזכה לשאוף ולהגיע רק למקומות טובים, ואם אנו מחויבים בכל אופן להגיע גם למקומות פחות טובים, נעביר לשם ''רק את הפנים", ונשאיר את ראשנו ורובנו במקומות הטובים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]