אין זמן לאכול / רפי זברגר

שבת י ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם בין היתר, כי אסור לשבת בדין לפני תפילת מנחה. אבל אם התחיל – אין מפסיקין. 
הגמרא דנה מהי תחילת דין, ובמסגרת זו מתואר התיאור הבא: 
רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו .
שני החכמים, רב חסדא ורבה בן רב הונא ישבו שעות רבות בדין, ומתוך כך ''נחלש ליבם''. רב חייא בר רב מדפתי ציטט ברייתא אשר ממנו לומדים כי אין לנהוג כך, ואין לשבת בדין שעות רבות:
תנא להו רב חייא בר רב מדפתי (שמות, י''ח, י''ג): ויְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו, תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
אנו לומדים מברייתא של רב חייא, כי דיין לא נמדד ב''שעות דין'', אלא ב''איכות דין''. אם הוא ''דן דין אמת לאמיתו'', אפילו שעה אחת, הרי בזה הוא מקיים את העולם שנברא בששת ימי בראשית, והוא כביכול, נהפך להיות ''שותפו של הקדוש ברוך הוא''. אנו רואים כי אין חובה לדיין לשבת בדין כל היום, אם כן נשאלת השאלה עד מתי?
אמר רב ששת: עד זמן סעודה.
עד זמן סעודתם של תלמידי חכמים, אשר מיד נלמד את זמנו. 
אמר רב חמא: מאי קרא דכתיב (קהלת י', ט''ז): אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אשריך ארץ, שמלכך - בן חורים, ושריך - בעת יאכלו, בגבורה ולא בשתי - בגבורה של תורה ולא בשתייה של יין. 
רב חמא לומד מן הפסוק בקהלת כי השרים (והדיינים) אמורים לאכול ''בזמן הנכון'' (בעת יאכלו). 
 

הנושא

הגמרא מביאה ברייתא המציינת מהו זמן אכילה של סוגי אנשים שונים:
תנו רבנן: שעה ראשונה - מאכל לודים, שניה - מאכל לסטים, שלישית - מאכל יורשין, רביעית - מאכל פועלים, חמישית - מאכל כל אדם.
שעה ראשונה – אוכלים אנשי לוד, שהם רעבתניים ביותר ואוכלים על השעה הראשונה של היום.
שעה שניה – מאכל של ליסטים רעבתניים הגונבים בלילה, לאחר מכן הולכים לנוח, וקמים מעט מאוחר יותר, אך עדיין מבקשים לאכול בשעות הבקר המוקדמות.
שעה שלישית – אוכלים אנשים ''שאין להם בעיות פרנסה", כדוגמת אנשים אשר ירשו ממון רב. אנשים כאלו, לא עובדים ואוכלים בשעה יחסית מוקדמת.
שעה רביעית – זמן אכילת הפועלים, שכבר עבדו מספר שעות, ולאחר מכן עושים ''הפסקת סעודה''.
שעה חמישית – היא השעה הנכונה לאכילת כל אדם.
איני, והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל אדם?
שואלת הגמרא, והרי רב פפא אמר כי כל אדם אוכל בשעה רביעית של היום.
אלא: רביעית - מאכל כל אדם, חמישית - מאכל פועלים.
מתקנת הגמרא את לשון הברייתא: באמת נכון, כל אדם אוכל בשעה רביעית, והפועלים – לאחר שעבדו ארבע שעות, אוכלים בשעה החמישית.
ששית - מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך - כזורק אבן לחמת.
תלמידי חכמים לא ממהרים לאכול, ואוכלים רק בשעה שישית של היום. ומסיימת הברייתא וקובעת, כי האוכלים לאחר השעה השישית של היום, זה לא טוב לגוף (או לפי הסבר אחר: לא מועיל לגוף) כמו זריקת אבן לשק של עור, שלא מוסיף עוד עור, אלא משהו ללא משמעות.
אמר אביי: לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא - לית לן בה.
אביי מסייג דין אחרון של הברייתא ואומר, כי אכילה לאחר שש שעות אינה טובה, רק אם לא טעם משהו בבקר, אך אם טעם בבקר, אין בעיה לאכול אחרי שעה שישית.
אם כן, למדנו כי תלמידי חכמים אוכלים בשעה שישית, וזו השעה שהדיין יכול להפסיק מלדון.
לבני בבל הוא משעת התרת החגורה, ואילו רב, אמורא בבלי (שגם הוא עבר מבבל לארץ ישראל ובחזרה) הורה לתלמידיו שהגיעו מארץ ישראל, כי זמן התחלת הסעודה היא בעת נטילת ידיים.  

מהו המסר

זמן אכילתו של אדם בבקר, מלמדת אותנו איזה סוג בן אדם הוא. האם הוא רעבתן (או ליסטים רעבתן) הממהר לאכול ממש על הבקר, או שמא הוא ''בטלן'' שאין לו עיסוק חשוב לעסוק, ולכן אוכל בשעה מקודמת יחסית. ואם הוא ''אדם נורמלי'' אזי הוא אוכל רק בשעה רביעית של היום, אך אם הוא פועל העסוק במלאכתו, הרי שהוא מאחר את זמן סעודתו עד לשעה החמישית, והמאחר ביותר הינו תלמיד חכם, ש''אין לו זמן מיותר'' ורוצה לנצל ולהספיק כמה שיותר, ולכן מאחר הוא את אכילתו עד לשעה השישית של היום. 
חלוקה זו של סוגי אנשים, מלמדת אותנו עד כמה טוב וחשוב להיות עסוקים בדברים טובים, מועילים וחשובים, המביאים אותנו לתחושה ש''אין זמן לאכול'', כיוון שצריך לעשות ולהספיק כמה שיותר. 
נשתדל להשתייך לחבורה זו של אנשים, המחפשים כל הזמן לעסוק בעיסוקים טובים, ובראשם לימוד תורה, וכל זאת כדי לתת משמעות טובה לחיינו. 

 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]