דרכי קנין באשה

ניתוח ספרותי של סוגיה / הרב שאול יותן וינגורט

קידושין ב ע"א-ע"ב

סוגיות רבות בנויות משלשה חלקים. הראשון והשלישי הם על נושא הסוגיה, והם יכולים להיקרא ברצף, בהתעלם מהחלק השני. החלק השני בסוגיה, מרכז הסוגיה, הוא על נושא משיק לסוגיה, אך ניתן היה לקרוא את הסוגיה בלעדיו. בכל זאת, עיון במרכז הסוגיה מוביל להתבוננות מחודשת על הסוגיה כולה.

פתיחת מסכת קידושין היא על לשון המשנה: "האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים". החלק הראשון של הסוגיה (1-2) הוא על המילים "האשה נקנית בשלש דרכים", שלשון קנין קשורה לקנין כסף, ואילו לשון דרכים קשורה לביאה, מרכז הסוגיה (3-4-5) הוא על החילוק בין משניות שכתוב בהן "דרכים" למשניות שכתוב בהם "דברים", והחלק השני של הסוגיה (6-7) הוא על הקניינים בהם אשה לא נקנית – בשלש דרכים האשה נקנית ולא בארבע, וקונה את עצמה בשתי דרכים ולא בשלש.

הגמרא פותחת בשאלה על לשון קנין, מתוך השוואה של לשון משנתנו ללשון המשנה בתחילת הפרק השני (1): מה שונה כאן ששנינו האשה "נקנית", ומה שונה שם ששנינו האיש "מקדש"? ומשיבה הגמרא, שמשנתנו מדברת על כסף, ולפיכך השתמשו בלשון קנין. אם כן, מדוע שם לא שנינו: 'האיש קונה'? ומשיבה הגמרא: בפרק הראשון שנינו בלשון תורה, קנין, ולבסוף שנינו בלשון חכמים, קידושין. ומהי לשון חכמים? שאוסר האיש את האשה על כל העולם כמו הקדש. בנוסף, שואלת הגמרא על לשון "האשה" מתוך השוואת לשון משנתנו ללשון המשנה בפרק השני: האיש מקדש. ומשיבה הגמרא, שהטעם לכך ששנו כאן "האשה נקנית" ולא 'האיש קונה' היא משום שהתנא רצה לשנות "וקונה את עצמה" על האשה, ולפיכך גם הקנין נאמר באותה לשון: "האשה נקנית". ומדוע לא שנינו הכל על האיש, בתחילה 'האיש קונה' ובהמשך 'ומקנה'! ומשיבה הגמרא, משום שיש את מיתת הבעל, שלא האיש מקנה לאשה, אלא מהשמים מקנים אותה לעצמה, לפיכך שנינו "האשה נקנית" "וקונה את עצמה". ויש מתרצים, שאם היינו שונים שהאיש קונה, היינו מעלים על דעתנו שהאיש יכול לקנות את האשה גם בעל כרחה, ולפיכך שנינו "האשה נקנית", שמדעתה היא נקנית, שלא מדעתה לא.

ומדוע שנינו "שלש" ולא 'שלשה' (2)? משום שהתנא רצה לשנות 'דרך', ודרך לשון נקבה הוא, שכתוב (שמות יח, כ) וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ. ומעירה הגמרא, שבמסכת קידושין מדובר על אשה, ולפיכך שנו "שלש" בלשון נקבה, אך במסכת זבים מדובר על איש, שדרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק, שהרי אשה גם כן באונס נטמאת, ולפיכך שנינו בלשון זכר, ב"שבעה" דרכים בודקים את הזב.

מהו הטעם ששנינו "שלש" בגלל "דרכים", והרי ניתן היה לשנות 'דברים' ו'שלשה'? ומתרצת הגמרא, משום שהתנא רצה לשנות ביאה, וביאה נקראת דרך, שכתוב (משלי ל, יט) וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, ובהמשך: שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים ... כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, ומעירה הגמרא, שכסף ושטר הם קנינים לצורך הביאה, ולפיכך מתאים לשנות גם עליהם בלשון המתאימה לקנין ביאה. ואם תרצה אמור כשיטת רבי שמעון בברייתא: מפני מה אמרה תורה (דברים כד, א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, ולא כתוב 'כי תלקח אשה לאיש'? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו.

במרכז הסוגיה (3-4-5) באו שלש קושיות ממשניות אחרות – "והא דתנן" על לשון "דרכים". שנינו (3) "בשבעה דרכים בודקין את הזב", וכן שנינו (4) "אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים", וכן שנינו (5) "כוי יש בו דרכים שוה לחיה, ויש בו דרכים שוה לבהמה, ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה", ו"זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים" (לשון הגמרא כאן היא "ותו, הא דתנן", המחברת את שתי הקושיות האחרונות, כנראה מפני שאין בהן מנין של דרכים). בכל מקרה, מתוך הקושיות, מציעה הגמרא, שבכל מקום שישנו חילוק שנינו "דרכים", ואילו בכל מקום שאין חילוק שנינו "דברים". וכך גם מדויק מסופה של המשנה, שכתוב: רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר, וניתן ללמוד שכאשר אין חילוק שונים 'דבר'.

מה מלמד אותנו המנין בראשה של המשנה – האשה נקנית ב"שלש" דרכים? (6) למעט חופה, שבה אשה איננה נקנית. ולרב הונא, שאמר: חופה קונה מקל וחומר, מה בא המנין למעט? למעט חליפין, שהיה עולה על דעתנו לומר הואיל ולמדנו "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, מה שדה נקנית בחליפין, אף אשה גם כן נקנית בחליפין, לכך שנינו "שלש" דרכים, לומר שהאשה איננה נקנית בחליפין. ומדוע היא איננה נקנית בחליפין? מפני שחליפין יש גם בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקנה את עצמה. מה מלמד אותנו המנין בסופה של המשנה – וקונה את עצמה ב"שתי" דרכים? (7) למעט חליצה, שהיה עולה על דעתנו ללמוד בקל וחומר מיבמה, מה יבמה שאינה יוצאה בגט - יוצאה בחליצה, זו שיוצאה בגט - אינו דין שיוצאה בחליצה, לפיכך שנינו "שתי" דרכים, לומר שהאשה איננה קונה את עצמה בחליצה. ומדוע היא איננה קונה את עצמה בחליצה? נאמר בפסוק (דברים כד, א) סֵפֶר כְּרִיתֻת, ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.


להזמנת שיעורים: [email protected]