גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ר"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף ב ע"א

בדין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה במצות צדקה

המפרשים למדו כמה חידושי דינים ממתניתין (ב, ב): "יציאות השבת שתים שהן ארבע... כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים... העני חייב ובעל הבית פטור... בעל הבית חייב והעני פטור...", וכפי שמביא המאירי (בשם קצת מפרשים) "שזה שביארו עניניה בעני ובעל הבית, הוא, ללמוד מכאן... שאף על פי שיש צד מצוה בדבר, אין מצוה במקום עבירה, אפילו בעבירה שמדברי סופרים". וכ"כ רבינו עובדי' מברטנורא: "להכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ"ל, דמצוה הבאה בעבירה אסורה, וחייבין עליה".

והנה, התוס' יו"ט הקשה על כך, מהא דקיי"ל (עי' סוכה מב, ב; רמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"י) טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, ואם כן למה מתחייב בעל הבית בנתנו צדקה לעני, הלא סוף סוף עשה מצוה, ומן הראוי הוא שיהא פטור בזה.

ומכח קושיא זו חידש בשו"ת 'חמדת שלמה' (או"ח סי' כא): "דלא אמרינן טעה בדבר מצוה פטור רק היכא דאין המצוה נגמרת רק על ידי עשיית המעשה, כגון בלולב שעל כרחך צריך ליטול הלולב לצאת בו, וכיון דעל כרחך צריך ליקח הלולב אף אם הוציאו לרשות הרבים פטור, וכן מילה וכדומה, מה שאין כן מצות צדקה, דאין צריך לעשות מעשה בידים, דאף אם מניח העני שיטול משלו, אף אם אינו נותן בידים, אעפ"כ נעשה המצוה, דעיקר המצוה שיהיה לעני די מחסורו, ועל כן אינו צריך להיות טרוד בעשיית המצוה כלל, כיון דאין צריך לעשות מעשה כלל...".

וכעין זה כתב גם ה'כתב סופר' (בתשו', או"ח סי' מח), וז"ל: "עוד מצאתי מקום יישוב לקושית התוס' יו"ט מסברא ישרה לחלק בין מל של ערב שבת או של אחר השבת בשבת - מלאכה זו שעושה היא לצורך מצוה, ואי אפשר בלא מעשה זאת, אלא שטעה ועשה אותו מעשה באיסור בתינוק שאינו ראוי למול בשבת... וכן הוא בלולב, שהוצאה לרשות הרבים יש בה צורך מצוה קצת, שהולך אצל רבו ללמדו הנענועים, אבל בקיום מצות צדקה ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לא שייך למצוה כלל, דהא היה יכול להכניס העני לפנים, ומה שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מעשה בפני עצמו הוא, דאינו מעלה ואינו מוריד כלל למצוה, אף על גב דבא לידי כך על ידי טרדת המצוה, לא מקרי 'טעה בדבר מצוה ועשה מצוה' דפטור, דמעשה איסור שעשה לא שייך כלל למצוה..." (ועעו"ש).

עוד חידש ה'חמדת שלמה' (שם), שיש לחלק בין מצות צדקה למצות מילה, כי במצות צדקה - מאחר שנעשית בעבירה על ידי מלאכת הוצאה בשבת, אינה נחשבת למצוה כלל, משום ש'מצוה הבאה בעבירה' היא, ואינה מצוה כלל, ולכן אין כאן פטור משום 'טעה בדבר מצוה', שהרי 'לא עשה מצוה', ומשא"כ במצות מילה לא תתבטל המצוה מחמת 'מצוה הבאה בעבירה'. ונעתיק מדבריו: "ואי נימא דמצוה הבאה בעבירה הוא דאורייתא - כמו שכתבו התוס' ר"פ לולב הגזול (ל, א ד"ה משום), י"ל בזה דהוי 'טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה', כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולא דמי לתינוקות במל של ער"ש בשבת דפטור, ולא אמרינן דהוי 'לא עשה מצוה' הואיל שהוא מצוה הבאה בעבירה, דהתם עיקר המצוה שיהיה התינוק נימול, ולא יהיה ערל, וכיון שכבר נעשה מעשה המילה איתעביד מצותו, אבל בצדקה עיקרא היא מצות נתינה המוטל על הנותן, וכיון דהוי מצוה הבאה בעבירה, לא הוי מצוה כלל...".

יסוד דבריו בזה לכאורה נסתר ממה שהבאנו לעיל שבמצות צדקה "אין צריך לעשות מעשה בידים, דאף אם מניח העני שיטול משלו, אף אם אינו נותן בידים, אעפ"כ נעשה המצוה, דעיקר המצוה שיהיה לעני די מחסורו", וא"כ גם במצות צדקה - כשקיבל העני איתעביד המצוה, כי סוף סוף יש לו די מחסורו, והגם שנעשית בעבירה, ואם כן חוזרת הקושיא לקדמותה, מאי שנא מצות צדקה ממצות מילה (ראה 'אהבת ציון' דרוש ט).

בשו"ת 'חמדת שלמה' (יו"ד סי' א) העלה תירוץ נוסף, וז"ל: "והנה היה אפשר לומר, דמצות צדקה שאני, כיון דקיי"ל דמתנה לעני אינו רשאי לחזור אפילו גמר בלבו בלבד, אם כן כבר עשה המצוה קודם שנתנו ליד העני, כיון דכבר זכה בו העני, וגבי לולב מקשה הגמרא (סוכה מב, א) 'מדאגבה נפיק ביה', והוצרך לשנויי כשהפכו [ראה שם: "אמר אביי, לא שנו אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב" (ז"ל רש"י: "לא שנו - דפטור, אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו, דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה, אבל יצא בו קודם שהוציאו - תו לא טעה בדבר מצוה הוא, ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה"), ושוב הקשו: "הא מדאגבהיה נפק ביה, אמר אביי כשהפכו..."], אבל היכא דעשה המצוה קודש שנעשה האיסור, שוב אינו פטור מטעם טעה בדבר מצוה, ועל כן בצדקה - לפי מה שכתבתי דהמצוה נגמרת על ידי נדיבת לבו, ועשה המצוה קודם שנעשה האיסור, על כן שפיר חייב".

ה'חמדת שלמה' עצמו נתקשה בזה, מהא דמצינו במס' ראש השנה (ו, א) שיש איסור בל תאחר במצות צדקה, כמ"ש: "וצדקה מיחייב עלה לאלתר", ואם כנים הדברים שהעני כבר זכה בכסף זה שהועיד לצדקה מדוע יש בזה בל תאחר, ועל כרחך שבנדבת לבו בלבד אינו נחשב עשה מצוה, וכמו כן תמה על דבריו בספר 'ענף יהושע' (כאן), ממה שפסק בתשו' הרא"ש (מובא בחו"מ סי' ריב), שצדקה אינה נגמרת בנדבת הלב, כי צדקה הוי כחולין ולא ילפינן מקדשים שמועיל גמר בלבו בלבד, וכן יש לדון בזה לפי מה שהעלה החמד"ש בעצמו ביסוד המצוה (מובא לעיל): "דעיקר המצוה שיהיה לעני די מחסורו", ומה יועיל הצדקה לעני - גם כשזכה בה, בעוד שנמנע ממנו לקבלה בידו, ועדיין עומד בחסרונו כמקדם, וא"כ עדיין לא נחשב כעשה מצוה בגמר בלבו בלבד.