גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי - עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

על הודאות והגהות

ברכות נד ע"א-ע"ב

עשהאל שמלצר והלל גרשוני

 
בימים אלה של מחלות והחלמות, שאלת "ברכת הגומל" וההודאה של מי שהחלים, הנזכרת בסוף הדף שלנו, אקטואלית כתמיד. אך לפני כן כמה הערות נוסח אחרות:

***

* צנזורה: במקום עכו"ם במשנה יש לגרוס "עבודה זרה", ובמקום הצדוקים – "המינים".
* בסיפור על נס של יחיד, הסיכום בדפוס שלנו הוא "אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי" (על נס של רבים כולם חייבים לברך, על נס של יחיד הוא חייב לברך). אך הגר"א מעיר שגרסת הגאונים והרי"ף היא שגם הוא ובן בנו חייבים לברך, וכן הוא בחלק מכתבי היד, ואף יש שם תוספת; כך לדוגמה גורס קטע הגניזה: "אניסא דרבים כולי עלמא מחיבו לברוכי, אניסא דיחיד *איהו ובריה ובר בריה* מחיבי לברוכי, *כולי עלמא לא מחיבי לברוכי*".
* בסיפור המופלא על המצורעים שהילכו בסוף מחנה ישראל נאמר "את והב בסופה שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל". המילה "בסופה" מיותרת ואינה בכתבי היד ובדפוס הספרדי, משום ש"את" ו"הב" הם שמותיהם של המצורעים לפי הברייתא, ו"בסופה" נדרש בהמשך המשפט, שהם היו בסוף מחנה ישראל.
* באותו סיפור נאמר בדפוס וילנא "אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון". הב"ח מגיה "אתו אמוראי טשו להו בנחלי ארנון עבדי להו...". וזו הגהה משונה, מדוע שיהיה כתוב פעמיים "טשו"? אלא שבדפוסים הראשונים הגרסה היא "ויתבי בהון", ומכיוון שרש"י מסביר מהו "טשו" (=התחבאו), הב"ח נזקק להגיה ולהוסיף את גרסת ה"טשו". מעין גרסתו נמצא בכתב יד מינכן (ושם: "תשו להון בנחלי ארנון ועבדי להו נהורת' ויתיבו בהון"), אך מי שיקבל את גרסת הב"ח ויחיל אותה על דפוס וילנא, שלא עליו חלו הגהותיו, יקבל יצור כלאיים חסר פשר. בדפוס הספרדי, לדוגמה, הגרסה היא: "אתו אמוראי ועבדי להו נקירותא טשו להו בנחלי ארנון".

***

מתקרבים לסיפור של רב יהודה. וראשית, לנוסח ברכת הגומל. לפנינו בגמרא כתוב: "מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים" (וכן הוא בכתב יד פירנצה). הגר"א מעיר שנוסח הרי"ף והרא"ש הוא "לחייבים טובות שגמלני כל טוב". ואכן כן הוא בכתבי היד ובדפוס הספרדי, אלא שהנוסחאות מתחלפות. בדפוס הספרדי: "ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב" (וכן בקטע גניזה ובכתב יד אוקספורד אלא ששם "שגמלנו"). בכתב יד מינכן: "ברוך גומל חסדים טובים שגמלם כל טוב", בכתב יד פריס: "ברוך גומל לחייבים טובות מי שגמלנו כל טוב".
ואכן אנחנו נוהגים היום לברך לא כנוסח דפוס וילנא אלא כנוסח הרי"ף והרא"ש (ואגב יש להעיר שלגרסת חב"ד הייחודית, "שגמלני טוב", אין זכר בכתבי היד, ואין היא אלא תיקון מלומד).

***

כעת נעבור לסיפור:

רב יהודה חלש ואתפח. [רב יהודה חלה והבריא]
על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. [נכנסו אליו רב חנא בגדתאה וחכמים]
אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא! [אמרו לו: ברוך ה' שנתנך לנו ולא נתנך לעפר!]
אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. [אמר להם: פטרתם אותי מלהודות.]

כך הוא נוסח הדפוסים.

אם רב יהודה חלה והבריא, מדוע נכנסו אליו רב חנא וחכמים? לפי הדפוסים, נראה שהם נכנסו כדי לברך על החלמתו. אך בכתבי היד לא נאמר "ואיתפח" כאן. בכתב יד פירנצה המילה "אתפח" נאמרה רק לאחר כניסתו של רב חנא, ולפי זה הם נכנסו לבקרו כביקור חולים ומצאו שהוא הבריא. כתבי יד פריס ואוקספורד הדברים מפורשים יותר [התוספת באוקספורד בסוגריים רבועים]: "רב יהודה חלש, על לגביה רב חנן [בגדתאה ורבנן] לשיולי ביה, חזו דאידלו ליה עלמא". בכתב יד מינכן ובקטע הגניזה לא נאמר דבר, ועלינו להסיק כנראה לבדנו את המפורש בשאר כתבי היד.

נמשיך בגמרא:

והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה? דהוו בי עשרה. [והרי אמר אביי: צריך להודות בפני עשרה? שהיו עשרה]
והא איהו לא קא מודה? לא צריך, דעני בתרייהו אמן. [והרי הוא אינו מודה? לא צריך, שענה אחריהם אמן]

זהו הנוסח בדפוס וילנא. בדפוסים הראשונים הנוסח הוא: "והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה? דעני בתריהו אמן". וכעין זה גם בכתבי יד מינכן ואוקספורד. זהו נוסח קשה לכאורה, שהרי לא ברור מה הקשר בין השאלה לבין התשובה. לכן, בעקבות הגהת המהרש"א, הוסיפו בדפוסים את המילים "דהוו בי עשרה, והא איהו לא קא מודה, לא צריך". נוסח כעין זה נמצא לפנינו בכתב יד פריס ובגיליון כתב יד פירנצה.

לעומת זאת בדפוס הספרדי, ובפנים כתב יד פירנצה, לא קיימת הקושיה מדברי אביי, ונאמר שם רק: "והא בעי אודויי ושבוחי? דעני בתריהו אמן".

נוסח קטע הגניזה משלב את הדברים בדרך אחרת, וגורס: "והא אמר אביי צריך לאודויי באפי בעשרא? דהוו בי עשרא וענו אמן".

נוסח דפוס וילנא והדומים לו, אף שפתר את בעיית הפער בין השאלה לתשובה, יוצר בעיה אחרת. הקושיה "הרי צריך להודות בפני עשרה" והתירוץ "שהיו עשרה" תמוהים: למה הנחנו מראש שלא היו עשרה?

נראה לפיכך שאת נוסח הדפוסים הראשונים והדומים להם יש להסביר אחרת, בלי להגיה: הדגש בשאלה מדברי אביי אינו על המספר עשרה, אלא על כך שהוא צריך להודות בפניהם – והרי בסיפור הוא לא הודה בפניהם. לכן התירוץ – שענה אחריהם אמן – מיישב את הקושיה. קטע הגניזה, המשלב אגב אורחא את עניין העשרה אך לא מדגיש אותו, מצטרף גם הוא למהלך הבסיסי הזה. גם נוסח הדפוס הספרדי וכתב יד פירנצה, שלא מזכירים את העשרה בכלל, מכוונים לאותו כיוון, ואולי השמיטו את העשרה כדי לחדד את עיקר השאלה, שאינה על המספר אלא על מיהו המודה.

לפי הדברים האמורים, ההגהה בדפוס וילנא, והנוסחים הדומים לה בכתבי יד פריס ובהגהת פירנצה, יצרה נוסח ארכני שלא לצורך, המקשה קושיות שאינן קושיות רק משום שכוונת הנוסח שעמד לפני המגיהים לא הייתה ברורה עד תום.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.