גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי - עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

לאכול או לטעום? לקח גדול מדיון על קוצו של חולם

ברכות מז ע"א

הלל גרשוני

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:
אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע.
יתיב רב ספרא וקאמר: לטעום איתמר.
למאי נפקא מינה? שחייב אדם לומר בלשון רבו

זהו הנוסח בדפוסים, ולפיו רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אמר "לאכול" ורב ספרא תיקן שנאמר "לטעום", כשהנפקא מינה היא שחייב אדם לומר בלשון רבו. וזו תמיהה גדולה. זו הנפקא מינה היחידה? הרי הבדל עצום יש בין לאכול לבין לטעום!

אך בכתבי היד (מלבד כתב יד פירנצה, הגורס "לוכל") האמירה היא: אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. וכן הוא בראשונים רבים. מה אם כן החידוש של רב ספרא שאומר שנאמר לטעום? טוב ששאלתם. גם המשך הסוגיה שונה בכתבי היד. והנה הוא, בעיקר על פי נוסח קטע הגניזה:

יתיב רב ספרא* וקא אמר: לטעם.**
אמר ליה ראבינא:*** ליטעום איתמר.****
למאי נפקא מינה? חייב אדם לומר כלשון רבו.

*בכתב יד מינכן ובפנים כתב יד פירנצה: פפא.
**כתבי יד מינכן ופריס: לטעום.
***כתב יד פריס: רבא. כתב יד מינכן: איתמר רבינא אמר. בכתב יד פירנצה חסר שם האומר.
****קטע הגניזה: ואיתמר. ושמא יש לקרוא זאת כפתיחת השורה הבאה, וכן עולה מהפיסוק בכתב יד פריס.

זה נראה הבדל דק. רב ספרא אמר "לטעם". רבינא מגיב ואומר שנאמר "לטעום". בעל דקדוקי סופרים מביא את שיטה מקובצת, שמסביר: "לטעַם איתמר – בפתח תחת העין, שכך שמע מרבו, שאין נפקא מינה בין "לטעום" ל"לטעם" אלא שחייב וכו'".

כלומר, הדו-שיח עוסק רק בשאלת ההגייה המדויקת – האם נאמר לטעום בחולם או לטעם (לפי שיטה מקובצת – בפתח מתחת לעין. ואפשר להציע אפשרויות אחרות). אין באמת הבדל בין הדברים, וכל השיחה נועדה רק להמחיש לנו על החשיבות שהחכמים ראו בהעברה מדויקת של דברי רבותיהם, כשאנו למדים במובלע שאם אפילו על קוצו של פתח הם מקפידים, על אחת כמה וכמה על עיקרי הדברים. וכל הדיון מתכתב עם המשנה בראש מסכת עדיות שבה יש דיון דומה על הגיית "מלא הין מים שאובין" מתוך העיקרון שחייב אדם לומר בלשון רבו.

הלקח הזה, משום עדינותו ומורכבותו, והיותו מתאים יותר לדרך הלימוד בעל פה מאשר העברה בכתב, הלך והתמסמס עם המעבר מכתב יד למשנהו ומכתבי היד לדפוסים (שבהם חל כנראה דילוג מחמת הדומות והדיאלוג הפך למונולוג). וכך נותר הלקח הזה טמון בכתבי היד ובגרסאות הראשונים, כשבאשמת מעתיקים ומדפיסים רוב הלומדים מחמיצים פנינה תלמודית קטנה וחשובה, על החשיבות בדקדוק העברת לשון רבו, אפילו בענייני הגייה חסרי השפעה מעשית.

***

תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא.
על רב אחא.
אמרי: אתא גברא רבא דמברך לן!
אמר להו: מי סבריתו דגדול מברך? עיקר שבסעודה מברך!

כך הנוסח בדפוס וילנא, ולפיו הגיע רב אחא לסעודתם של תלמידי רב והם אמרו שמכיוון שהוא אדם גדול, הוא זה שיברך להם.

הבעיה היא שאיננו מכירים רב אחא, אדם גדול כל כך, שהיה בדורם של תלמידי רב, כלומר בדור השני או הראשון לאמוראים.

ובאמת בדפוסים הראשונים ובכתבי היד יש שינוי קטן. לא "על רב אחא" אלא "על אתא רב". כלומר: נכנס ובא רב.

הנה כי כן, רב הוא האדם הגדול, רבם של "תלמידי רב", שנכנס ושפסק מה שפסק. והדברים פשוטים.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.