לימוד בבקיאות או בעיון - חכמי ספרד או אשכנז
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ברכות מב ע"א
ב"בירור הלכה" מובאות שלוש הגדרות שונות ל"פת הבאה בכסנין" שמברכים עליה "מזונות" ולא "המוציא". אחת ההגדרות היא: עיסה שעירבו בה דבש או מי פירות או שמן או חלב או תבלין, אלא שבזה נחלקו מחבר השולחן ערוך והרמ"א: לדעת המחבר, כפי שנוהגים הספרדים, אם טעם התבלין או הדבש או החלב ניכר בעיסה – ברכתה "מזונות", כלומר על חלה מתוקה מברכים "מזונות", אולם לדעת הרמ"א, כפי שנוהגים האשכנזים, אם יש מעט דבש או סוכר בעיסה, גם אם טעמם ניכר – זהו לחם גמור שברכתו "המוציא", ורק אם יש בעיסה הרבה תבלין או דבש, כמו עוגה, אז הברכה היא "מזונות".
כפי שנזכר לעיל, לימוד התורה נמשל ללחם. בצורת הלימוד נוצר עם השנים הבדל בין קהילות האשכנזים לספרדים. חכמי ספרד למדו יותר בבקיאות ואילו חכמי אשכנז התעמקו יותר בעיון. מחלוקת זו בין חכמי אשכנז לספרד בהגדרת הלחם שמברכים עליו "המוציא" תואמת את דרך הלימוד של כל צד.
הקמח (והמים) שבעיסה נמשל ללימוד הבקיאות (כמו שנאמר על רב יוסף שהיה בקי: "הכל צריכים למרי חטיא", הוריות יד,א), והתבלינים שמעשירים את טעם העיסה הם משל ללימוד העיוני. לדעת חכמי ספרד עיקר הלחם הוא זה שלא מרגישים בו טעם של תבלינים, אלא רק את הטעם של החיטה, וכך גם עיקר לימוד התורה הוא הלימוד הבקיאותי. לעומת זאת לדעת חכמי אשכנז גם אם מרגישים את טעם התבלינים המעשירים את הטעם – זה עדיין קרוי לחם שברכתו "המוציא", שכן גם הלימוד בעיון הוא לימוד עיקרי שמשול ללחם.
