סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי -
עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

מתי בריא להשתמש בקצח?

ברכות מ ע"א

עשהאל שמלצר

מסופר על תלמיד חכם גדול שטען שמכיוון שהכול כתוב בתורה, הוא יכול גם לתכנן בית בהתבסס על הידע שרכש בלימוד הש"ס והפוסקים. קם ועשה מעשה, שרטט ומדד, הכין תרשימים ולבסוף ניגש לבנות את הבית. אך סיים את הבנייה ומשב רוח קל מוטט את כל הבניין. הרב, מכה במצחו, קרא בצער: אח, שכחתי את תוספות סוכה דף ח!

דבר דומה, עלינו להזהיר, עלול לקרות למי שייגש להשתמש בעצות הבריאותיות של התלמוד בלי לעיין בנוסחאותיו. והרי דוגמה מהדף שלנו:

א"ר חמא ברבי חנינא: הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב.
מיתיבי: רשב"ג אומר: קצח אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו דמו בראשו!
לא קשיא, הא בריחו הא בטעמו.
אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא ומדבקא ליה ומקלפא ליה.


ר' חמא ברבי חנינא מוסר לנו שקצח הוא צמח מרפא המועיל לכאבי לב, אך מידע זה עומד בסתירה לברייתא האומרת שקצח הוא אחד מסמני המוות (או "מלאך המוות" על פי כתב יד פריס וקטע גניזה T-S AS 77.204). והתירוץ הוא: הא בריחו והא בטעמו. בשלב זה לא ברור לנו מה מהם מועיל לכאבי לב ומה מסמן את המוות. ולכן ממשיכה הגמרא בסיפור על אמו של ר' ירמיה שאפתה לו לחם והדביקה בו קצח אך בטרם שנתנה אותו לר' ירמיה קילפה את הקצח – וכפירוש רש"י שהקצח נותן טעם בלחם, וזה המועיל לכאבי לב, אך הרחתו מסוכנת ולכן הסירה אותו האם אחר נתינת הטעם.

בחלק מכתבי היד המידע הזה נמסר בפירוש. בכתב יד פריס, וכן בכל קטעי הגניזה נוסף: "ריחא קשה, טעמא מעלי".

מה בדיוק עשתה אמו של ר' ירמיה? לפי נוסח הדפוסים היא אפתה לו לחם הדביקה את הקצח וקילפה אותו. ויש גם כתבי יד התומכים בגרסה זו (גיליון כתב יד מינכן, וקטעים מפריס וניו יורק שלעת עתה רק תמונתם נמצאת באתר הכי גרסינן).

אך לפי רוב כתבי היד: אוקספורד, פירנצה, פריס וכל קטעי הגניזה רק ידוע לנו שאמו הדביקה קצח בלחם וקילפה אותו טרם האכילה: "אימיה דר ירמיה מדבקא ליה בריפתא ומקלפא ליה ואכיל". מי אפה את הלחם? אין לנו מושג, שמא נקנה במאפייה.

בגיליון כתב יד מינכן הנוסח, הכולל את האפייה, מעובה יותר וכולל הסברים מדויקים לפעולותיה של האמא:

"אפיא ליה אימיה רפתא ומי ומדבקא ליה לקצח ברפתא כי היכי דנתוב טעמיה והדר מקפלא בשעת אכילה כי היכי דלא ניתוב ריחא".

נוסח הפנים של כתב יד מינכן הוא נוסח יחידאי ולא מצאנו לו חבר בין כתבי היד:
"ר' ירמיה הוה אכיל מדביק ליה בריפתא ומקלפ' ליה בסכין".

האם ניתן להחליט מהי הגרסה מקורית? מצד אחד תוספת של פרטים בסיפור אמורה לתת אמינות לגרסה, כי לא סביר שמאן דהו יוסיף פרטים שאינם ידועים לו בתוך גרסת התלמוד, לעומת זאת סביר שמאן דהו יחשוב שפרטים מסוימים אינם רלוונטיים ויקצר בהבאת הסיפור.

במקרה שלנו ייתכן שדווקא גיליון כתב יד מינכן שמוסר גרסה ארוכה של נוסח הדפוסים מלמד על חוסר מקוריותה של התוספת, שהתאמצה להסביר מדוע יש נתינת טעם, והתשובה כי הקצח נאפה יחד עם הפת, וכנראה האמא אפתה את הפת אחר כך הסירה את הקצח. בהמשך הנוסח קוצר אך אפיית האם נשארה.

נוסח הפנים של כתב יד מינכן אינו מסתבר גם בשל היותו יחידי, וגם נוסחו קשה מאוד מה בדיוק אכל ר' ירמיה, מה הדביק, ומה הסיר בסכין, והעיקר בסיפור חסר מן הספר, אך בעיקר בשל סיום דבריו *ומקלפ'* הרומזת ללשון נקבה. אילו היה מדובר בר' ירמיה עצמו סביר שהיה כתוב "מקלף" כפי שכתוב "מדביק". ייתכן שהמילה "מקלפ[ה]" רומזת לאם שבמקור היא זו שהדביקה ולפחות היא זו שקילפה, ומשהו השתבש בדרך עד שנוצרה גרסת כתב יד מינכן.

אז האם נוסחת התלמוד כללה את המידע על האפייה? במסכת כלה (א,יג; לפחות לפי חלק מנוסחאותיה) ובמסכת כלה רבתי (א,כ) מובאת מסורת חלופית לזו שלפנינו בתלמוד ובמקום התירוץ "הא בריחו הא בטעמו" נאמר "הא באפאי, הא בחי". הרי לנו מסורת קדומה המשמרת את אלמנט האפייה דווקא.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר