סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי -
עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

נימא כתנאי?

ברכות לט ע"א

הלל גרשוני
 

התלמוד בדף הקודם הביא מחלוקת אמוראים בכל הנוגע לברכה על ירקות מבושלים ("שלקות"), האם ברכתם בורא פריה האדמה או שהכל נהיה בדברו. כעת אומר התלמוד:

נימא כתנאי (=שמא המחלוקת שנשנתה לעיל בין האמוראים היא מחלוקת בין תנאים):
דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא
(=אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא)
הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות.
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. קפץ וברך על הפרגיות.
לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא. אמר:
לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס:
אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו?
חזר ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס, ואמר:
אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן?
תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן.


עיון באתר "הכי גרסינן" יראה לנו שעל הגרסא "נימא כתנאי" יש הערה בכתב יד מינכן: "נראה דגרסינן 'הנהו תרי תלמידי' ולא גרסינן 'נימא כתנאי'". על כך נוכל לראות מה כתב בעל דקדוקי סופרים, הסרוק וממופתח באתר. והנה כך נכתב שם, באות צ':

"וכן הוא כגרסת הגליון בב"נ (=בית נתן, הוא כתב יד אוקספורד) וברא"ה. ויש לעיין אחר גירסא זו, דאי עובדא בפני עצמו הוא, לא הווה לה להגמרא למימר בסמוך 'מאי לאו בהא קמפלגי מר סבר' כו' אלא 'במאי קמפלגי לימא בהא קמפלגי'. אבל קשה מאד הלשון 'תנאי' על תלמידי דבר קפרא".

דהיינו, לפי דקדוקי סופרים יש נימוק לטובת "נימא כתנאי", שהגרסה "מאי לאו בהא קמפלגי" המובאת בהמשך שלא ציטטנו, מתאימה לנוסח זה. אך יש לו נימוק חזק לטובת הגרסה המוחקת את המילים הללו, והיא שבר קפרא עצמו היה בדור המעבר בין התנאים והאמוראים. לקרוא לתלמידיו "תנאים" זו הרחקת לכת. [אגב, בהקשר זה מעניין סיום הסיפור המוכתר במילה "תנא", ומכאן שברייתות – לפחות בטרמין המסוים הזה ובהקשר כזה – יכולות להיות גם מן התקופה האמוראית.]

עיון בשאר כתבי היד יגלה שכתב יד פריס גורס כגרסת הדפוס. כתב יד אוקספורד, כמו שכתב דקדוקי סופרים, משמיט את המילים, וכמוהו גם קטע גניזה אחד. אך יש גם גרסה אחרת: בכתב יד פירנצה ובקטע גניזה אחר הגרסה היא "תא שמע". הגרסה הזאת פותרת לנו את שתי הבעיות של כתב יד מינכן – מצד אחד הלשון בהמשך מתאימה, ומצד שני לא נאמר כאן שמדובר בתנאים. מפתה אם כן להניח שהיא המקורית. אבל אם כן הוא, כיצד התגלגלו שתי הגרסאות האחרות? ושמא הגרסה תוקנה לכך בדיוק בגלל הסיבות האלה? והדבר צריך עיון.

***

בסוף הסיפור נאמר בגרסה שלנו "לא הוציאו שנתן". וזוהי גם גרסת כתבי יד מינכן ופריס. אך בכתב יד אוקספורד, פירנצה וקטעי הגניזה הגרסה היא "לא הוציאו שבתן"! ולכאורה הכוונה שהם מתו עוד באותו שבוע.

איזו גרסה עדיפה? ההבדל הוא כמובן גרפי בלבד – חילוף ב/נ. במקבילה לסיפורנו בירושלמי ברכות נאמר גם כן "לא יצאה שנתן עד שמתו", וכן בבבלי יומא ט ע"א נאמר "כל אחד ואחד לא הוציא שנתו". ולכאורה יש לנו מקרה שבו גרסת הדפוס, וכתבי היד המאוחרים, טובה יותר מגרסת כתב יד אוקספורד וקטעי הגניזה. אך לא כל כך מהר: בירושלמי שביעית פ"ו ה"א (=גיטין פ"א ה"ב = בבלי עירובין סג ע"א) נאמר: "מעשה בתלמיד אחד שהורה לפני ר' ליעזר רבו. אמר לאימא שלום אשתו: אינו יוצא שבתו. ולא יצא שבתו עד שמת. אמרו לו תלמידיו: רבי, נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אני מקובל, שכל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". והרי כאן אנו עוסקים בדיוק באותו עניין, של הוראת הלכה לפני רבו, וחזרה המטוטלת להעדיף את כתב יד אוקספורד וקטעי הגניזה. ומה לגבי הירושלמי בברכות? נוכל להניח שאותו שיבוש שחל בספרי הבבלי, חל גם שם, ובאמת יש לתקן שם ל"שבתן".

***

בהמשך הסוגיה, שאותה כאמור לא ציטטנו כאן, יש שינויים מפליגים בין עדי הנוסח, המציגים את צדדי הספק בצורות שונות לגמרי, שאמנם מכוונות בסופו של דבר לאותה נקודה. לעיון בהם, ובחילופי נוסח אחרים על הדף, אתם מוזמנים להיכנס לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר