כבוד (גם) לסוררים / רפי זברגר

ברכות לח ע''ב - לט ע''א
  

הקדמה

הגמרא דנה בעניין ברכת ירקות מבושלים ("שלקות" בלשון הגמרא) האם ברכתו בורא פרי האדמה או שהכול. 
יש מחלוקת אמוראים בנושא. בהמשך מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים מה סברת רבי יוחנן:
אמר ר' חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: שלקות - מברכין עליהם בורא פרי האדמה, ור' בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות - מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.
רב חייא סבר כי רבי יוחנן פוסק שברכת שלקות הינה בורא פרי האדמה, ורבי בנימין סבר כי רבי יוחנן פסק שברכתו שהכול נהיה בדברו. 
 

הנושא

בדף ל''ט תולה הגמרא מחלוקת אמוראים בדין שלקות, גם במחלוקת תנאים: 
כתנאי, דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב, דורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. קפץ וברך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו.
ישבו שני תלמידי חכמים לפני בר קפרא בעת שהביאו לפניהם (יש גרסה אחרת: ''לפניו'') כרוב, דרומסקין (שזיפים שהגיעו מדמשק) וגם בשר עוף, הכול היה מבושל. מאכלים אלו אמנם הובאו תוך כדי אכילה, אך הם ''לא מחמת הסעודה'', כלשונו של רש''י, ולכן יש לברך עליהם בנפרד. בר קפרא נתן לאחד התלמידים לברך, על מנת להוציא את כולם ידי חובה. אותו תלמיד לא שאל את בר קפרא רבם על מה לברך, אלא ישר ברך על בשר הפרגית. 
חבירו לגלג על מעשהו זה (בהמשך נבין את סברתם של שני התלמידים).
כעס בר קפרא: אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חברך דומה כמי שלא טעם, טעם בשר מעולם, אתה - על מה לגלגת עליו?
בר קפרא מנסה להבין את סברת המלגלג, ואומר כי כנראה לא ידע כי המברך לא טעם אף פעם פרגית, ולכן היה כל כך חביב עליו שהקדים לברך על הפרגית. 
חזר ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס, ואמר: אם חכמה אין כאן - זקנה אין כאן?
המשיך בר קפרא והוכיח עתה את המברך. טוען כלפיו כי היה אמור לכבד את הרב המבוגר בגילו, ולשאול אותו על איזה מאכל מבין שלושת המאכלים יש לברך ראשונה. (אפילו אם היה חושב אותו תלמיד כי הרב ''אינו חכם מספיק'').
תנא, ושניהם לא הוציאו שנתן. 
שני תלמידי חכמים גדולים אלו, תלמידיו בר קפרא מתו בתוך שנה מקרות האירוע הנ''ל!
מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמברך סבר: שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך - חביב עדיף, ומלגלג סבר: שלקות – בורא פרי האדמה, פרגיות - שהכל נהיה בדברו, הלכך - פירא עדיף.
לאחר סיפור מדהים זה מסיימת הגמרא את ההוכחה כי ישנה מחלוקת בין שני התלמידים לגבי דין שלקות. 
המברך כנראה פוסק כי מברכים שהכל על שלקות, ומכיוון שהברכה של שלושת המינים שהובאו לשולחן (כרוב, דורמסקין ופרגיות) זהה (שהכול), הרי שיש לברך על החביב יותר. ומכיוון שאותו תלמיד כנראה אהב פרגיות יותר משאר המינים לכן ברך עליהם בתחילה. לעומתו, פוסק כנראה ''המלגלג'', כי הברכה על שלקות הינה בורא פרי האדמה, ובגלל שברכת פרגיות היא שהכול, יש להקדים את ברכת פרי האדמה. 
לא, דכולי עלמא שלקות ופרגיות - שהכל נהיה בדברו, והכא בהאי סברא קא מיפלגי: מר סבר - חביב עדיף, ומר סבר - כרוב עדיף, דזיין. 
דוחה הגמרא וסוברת כי ייתכן שאין מחלוקת בין התלמידים לגבי שלקות, ושניהם סוברים כי ברכתם שהכול. 
שורש מחלוקתם באכילת פירות שברכתם זהה, האם להקדים את החביב (סברת המברך) או להקדים את המזין (סברת "המלגלג"). במקרה שלנו הכרוב הוא המאכל המזין, כפי שנלמד במפורש בדף מ''ד:
 

מהו המסר

מהסיפור על תלמידי בר קפרא ורבם, ניתן ללמוד מספר מסרים מעניינים :
1. למרות ששני תלמידי בר קפרא ננזפו קשות על ידי רבם, וגרמו בכך למותם תוך שנה, אין הגמרא נמנעת מלהתייחס אליהם כאל שני תנאים חשובים, אשר בהם תולים מחלוקת אחרת של אמוראים. 
נלמד מכאן כיצד להתייחס ל''אנשים סוררים''. גם אדם אשר ''נפל'' או נכשל בדרכו, נמשיך להתייחס אליו בכל הכבוד הראוי, למרות שבמקביל, אנו מוכיחים אותו על התנהגותו. 
2. הגמרא מכנה את אחד החכמים ''מלגלג''. זאת מילה לא קלה, אשר נושאת בחובה מטען שלילי כבד. אם בסעיף הקודם עסקנו בכבוד רב שהגמרא רוחשת לתלמידי חכמים אלו למרות התנהגותם, הרי שתלמיד המלגלג על חברו אינו נוהג כשורה כלל וכלל. ניתן להאיר עיני חבר וגם להעיר לו. יש לבצע זאת בזהירות, במתינות ועם כל הרגישות, תוך כדי הבנה כי אף אדם אינו מרגיש טוב כאשר מוכיחים אותו. נלמד מכך להתנהג בכבוד לכל אדם, בוודאי לתלמיד חכם, גם אם הוא ''קולגה''. לא לפגוע, לא להעליב, לא ללגלג, וכמובן שלא לביישו ברבים. 
3. בר קפרא הוכיח בצורה נחרצת שניים מתלמידיו, כך שכל אחד מהם קיבל את ''המנה'' שלו. לא חסך שבטו, ולא הסתיר והעלים אף התנהגות שאינה ראויה, מכל אחד מהתלמידים. התנהגות כזאת של רב ביחס לתלמידיו ''עושה רושם'' בשמים, והנה אנו נוכחים לקרוא כי ככל הנראה בעקבות ה''קפידא'' של הרב, הם מתו תוך שנה. 
נלמד מכאן עד כמה המילים שלנו משפיעות, ובמיוחד של רבנים גדולים וחשובים. נשקול שוב ושוב לפני שאנו מוכיחים את החבר או את בן המשפחה. נשקול, עד כמה הוא מסוגל ''לקלוט'' את התוכחה, ונוודא כי איננו פוגעים ומעליבים אותו תוך כדי התוכחה. 
4. כיוון שהתלמידים אינם מייצגים ''התנהגות נאותה'', הרי שהגמרא דאגה מאוד להעלים את שמותם, וקוראת להם בכינויים, לפי התנהגותם בסיפור דידן. כל זאת, שלא נייחס לאף רב שאנחנו מכירים התנהגות לא ראויה.  נלמד גם אנחנו להשתדל ברוב המקרים להסתיר שמות ומזהים אחרים של אנשים שעשו מעשה, שאם נגלה אותו ירגישו אשמה ובושה גדולה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]