אחריות המחנך / רפי זברגר

ברכות מב ע"ב - מג ע''א
  

הקדמה

למדנו בסיפא של המשנה בדף מב: את ההלכות הבאות:
בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון - אחד מברך לכולם.
אם הביאו יין באמצע הסעודה, יש לברך על היין מרוב חשיבותו, שהרי ברכת המוציא אינה פוטרת את היין. אבל, פוסקת המשנה, כי כל אחד ואחד מהסועדים יברך לעצמו. הגמרא (מג.) מסבירה דין זה ואומרת ''הואיל ואין הבליעה פנוי''. כלומר, כל אחד עסוק בסעודתו, ולא שמים לב לברכת אחד מהם שיוציא את כולם. אבל אם היין הגיע לאחר סיום הסעודה, לפני ברכת המזון, הרי שאחד יכול לברך עבור כולם, ומוציא אותם ידי חובה. 
והוא אומר על המוגמר, ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה:
המברך על היין לפני ברכת המזון (זימון), מתכבד לברך גם ברכת ''בורא עצי בשמים'' על ''אבקת רוכלין'' (הנשרף במחתות על האש) המובא לאחר ברכת המזון, כדי להריחו. 
 

הנושא

מדקתני "והוא אומר על המוגמר" מכלל דאיכא עדיף מיניה, ואמאי? הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה.
מדייקת הגמרא מלשון המשנה ביחס לעדיפות של מברך ברכת המזון לברך גם על ה''מוגמר'', כי ככל הנראה יש בחבורה זו אדם גדול יותר בחוכמה, ומן הראוי היה לכבוד אותו בברכה על המוגמר, ובכל אופן פסקה המשנה כי הכבוד ניתן לאדם שברך על היין בברכת המזון. 
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוא כבר קיבל כבוד ליטול ידיים במים אחרונים תחילה, והוא גם בירך ברכת המזון, לכן גם נותנים לו את הכבוד לברך על המוגמר לאחר ברכת המזון. 
מסייע ליה לרב, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הנוטל ידיו תחלה באחרונה - הוא מזומן לברכה.
דין זה של המשנה, מסייע לדין אחר שנאמר בשם רב, כי אדם שקיבל כבוד ליטול ידים במים אחרונים, הוא זה שמקבל את הכבוד גם לברך על היין בברכת המזון. ועתה, מספרת הגמרא סיפור הקשור לדינים אלו:
רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך.
שני תלמידים של רבי יהודה הנשיא, רב ורבי חייא ישבו לאכול בסעודה של רבי. לקראת סוף הסעודה, אמר רבי לרב כי יקום וילך ליטול את ידיו למים אחרונים. 
חזייה דהוה מרתת.
ראה רבי חייא כי רב רועד. רש''י מסביר כי רב כנראה רעד עקב חשש מהקפדתו של רבי על כי ידיו (של רב) מלוכלכות, או שמא האריך באכילתו. 
אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, עיין בברכת מזונא קאמר לך:
רבי חייא מתייחס לחששות של רב ואומר לו: אל תדאג רב, אתה בן למשפחה מיוחסת, ורבי לא התכוון כלל לכל המחשבות שאתה חושש מהם. רבי יהודה הנשיא פשוט הזמין אותך לברך ברכת המזון, ולכן קרא לך ליטול ידים ''מים אחרונים'', שכן, הנוטל ידיו ראשונה הוא המברך ברכת המזון. 
 

מהו המסר

לרב היה ייחוס משפחתי חשוב. היה אחיין של רבי חייא, ויש אומרים שהיה אף צאצא של דוד המלך. 
הוא נולד בבבל, עלה לארץ עם רבי חייא דודו. למד אצל גדולי התנאים, ולאחר מכן למד מרבי יהודה הנשיא. רבי גם הסמיך אותו לרבנות (באופן חלקי). לאחר זמן ירד לבבל, שם היה חבר של שמואל ורבנים אחרים. בהמשך עבר לסורא, והקים שם ישיבה שהחזיקה מעמד במשך מאות שנים. רב היה ב"תקופת התפר'' שבין התנאים והאמוראים, ולכן הוגדר כתנא (''רב תנא הוא ופליג"), אשר יכול לחלוק גם על תנאים (מה שנאסר על האמוראים בהמשך). חלק מצאצאיו הרבים היו אמוראים בעצמם. 
אם כן, זהו האיש וייחוסו, כאשר אוכל בביתו של רבי יהודה הנשיא, ומקבל ''פיק ברכיים'' מ"אמירה קטנה" של רבי. 
ננסה ללמוד מספר מסרים מסיפור קצר זה:
• אמירה כזאת של רבי יהודה הנשיא יכולה להתפרש כאמור, לשני כיוונים שונים לגמרי. ניתן לפרשה כמתן כבוד גדול לרב, שיהיה שליח של הסועדים החשובים בקיום מצוות ברכת המזון, אך ניתן גם להבינה כמו ''תוכחה נסתרת'' בעקבות ''אכילה לא נקייה'' או ''אכילה מרובה מידי''. רב שמע את דברי רבי, והפליג לכיוון הפחות חיובי, עובדה שכל כך השפיעה עליו עד שגרמה לרעד בגופו. 
אין הוא מייחס לעצמו חשיבות וכבוד. הוא לא מעלה על דעתו כי רבי יהודה הנשיא, יכבד אותו לברך ברכת המזון בחברת אנשים גדולים וחשובים כמו רבי ורבי חייא. בצניעותו הרבה, מנסה הוא למצוא את המגרעות שלו, וחושב לתומו כי גם רבי התייחס למעשיו הפחות טובים. נשתדל ללכת לאורו של רב בצניעות וענווה. 
• כמה זהירות מוטלת על דברי המחנך, הרב או ההורה. כל אמירה שלו יכולה להתפרש ע''י התלמיד או הבן כתוכחה קשה, או לחילופין כמחמאה מפרגנת. על המחנך להשתדל מאוד ולהסביר את אמירותיו, בוודאי אם ניתן להבינם במספר משמעויות. יש להוסיף מילה פה או משפט שם, כדי להסיר כל ספק מהבנה מוטעית של התלמיד או הבן. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]