האחר ואני - חד הוא / רפי זברגר

ברכות מ ע''א
  

הקדמה

במאמר זה נדון בהפסקות שבין ברכת המוציא לאכילת הפת. באופן עקרוני דיבור מהווה הפסקה (נלמד מברכות תפילין במסכת מנחות: סח בין תפילין (של יד) לתפילין (של ראש) צריך לברך, ועוד), ולכן אם הדיבור היה שלא מעניין הברכה – חייב לחזור ולברך שוב על הלחם. נלמד מחלוקת אמוראים מה נחשב לדיבור מעניין הברכה שאינו מהווה הפסקה ואינו דורש ברכה נוספת.
.

הנושא

אמר רב: טול ברוך טול ברוך - אינו צריך לברך, הבא מלח הבא לפתן - צריך לברך.
רב פוסק כי אם לאחר שהמברך פרס את הלחם, ולפני שהוא אכל הוא נתן למסובים איתו ואמר להם: קחו (מן הלחם) שכבר ברכו עליו – אין זה מהווה הפסקה למרות שזהו צורך של המסובים ולא של המברך. רב מוסיף ואומר, כי אם ביקש המברך להביא לו מלח, או להביא לו ''לפתן'' ללפת בו את הלחם, זו מהווה הפסקה וחייב לחזור ולברך על הלחם. 
ורבי יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח הביאו לפתן - נמי אין צריך לברך, גביל לתורי גביל לתורי - צריך לברך.
רבי יוחנן חולק ו"עולה דרגה" וסובר כי גם הפסקה לבקשת מלח או לפתן אינה מהווה הפסקה כיוון ''שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם'', כלשונו של רש''י. כלומר, ''יש עניין'' לאכול דבר טעים ולא לחם יבש, ולכן בקשה להבאת מלח או לפתן מהווה חלק מן הברכה ואינה מהווה הפסקה. 
אבל ממשיך רבי יוחנן: אם ביקש המברך להכין אוכל לשוורים הנמצאים במקום (רש"י: לגבל את המורסן במים לצורך השוורים) – זו מהווה הפסקה וחייבים לחזור ולברך ברכת המוציא בשנית. 
ורב ששת אמר: באפילו גביל לתורי - נמי אינו צריך לברך. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר (דברים י''א, ט''ו): וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ , והדר - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
רב ששת "מקל'' ביותר ופוסק כי גם בקשה להכנת אוכל לשוורים בין ברכת המוציא לאכילת הפת אינה מהווה הפסקה. 
הוא מוכיח זאת מהפסוק בפרק ''והיה אם שמוע'' בשמע ישראל, שם מצווה הקדוש ברוך הוא להאכיל קודם את הבהמות ורק לאחר מכן מותר לאדם עצמו לאכול. אם כן, מסיק רבי יוחנן, זהו צורכו של המברך, ששווריו יאכלו מאכלים, לפני שהוא אוכל את פיתו. לאור זאת המסקנה כי גם בקשה זו אינה מהווה הפסקה ולא חייב לחזור ולברך שוב המוציא לאחריה. [יש מקום לדון במה חולקים רב ורבי יוחנן על רב ששת. נראה כי הוא אינם חולקים על עצם הדין שלמד רב יהודה בשם רב מן הפסוק בתורה, והם כנראה מסכימים כי יש להאכיל קודם את הבהמה ורק לאחר מכן מותר לבן אדם לאכול. אולי ייתכן לומר כי הם סוברים כי האכלת הבהמה אינה "צורך של הברכה" אלא יש לדאוג לך לפני הברכה] 
אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד.
רבא פוסק להלכה, כי חייב שיהיה לפני כל אחד מן המסובים מלח או לפתן, בבחינת ''חכם הרואה את הנולד'' (תמיד לב.), שהרי אם יהיה לכל אחד מן המסובים מלח או לפתן, המברך לא יצטרך לדבר ולבקש להביא זאת למסובים.
רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא. אמרו ליה הדר מר משמעתיה? אמר להו: דלית דין צריך בשש:
מספרת הגמרא סיפור על רבא שנקלע לביתו של ראש הגולה, הביאו לפניו לחם ובצע ואכל מיד ללא המתנה למלח או ללפתן. שאלו אותו: האם הוא חזר מדעתו שיש לשים ליד כל אחד מלח או לפתן לפני בציעת הפת, והוא ענה כי יש לחם שהוא כל כך טוב שאינו צריך מלח, ולכן אכל מיד את הלחם ללא המלח. 
 

מהו המסר

נלמד מקטע גמרא זה מספר מסרים מעניינים:
1. לפי כל האמוראים יש לומר כי "צורך של האחר" (שאני מוציא אותו ידי חובת ברכה) מוגדר בעצם כאילו הוא הצורך שלי. לכן, מותר לומר לחבר כי הוא יכול לקחת מן הלחם, גם בין ברכה לאכילת הפת של המברך. 
מסר חשוב המלמד את הזיקה הגדולה שכל אדם צריך לחוש כלפי האחר. להרגיש כי "האחר ואני – חד הוא".
2. אכילת ''לחם טעים'' הינה דבר בסיסי ומובן כל כך, עד כדי שהבקשה למלח או ליפתן כדי ללפת את הפת ולהפוך אותו לטעים יותר, לפי רבי יוחנן ורב ששת מהווה, חלק מהברכה, ולכן אינה הפסקה הדורשת ברכה מחודשת. 
המסר המעניין הנלמד מכך: אין להתבייש ולהרגיש לא טוב כאשר אוכלים דברים טובים וטעימים לחיך. 
לאור כך יש להסביר את המשנה באבות (ו', ד'): פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה.. לא כאידיאל שיש לשאוף אליו, אלא כלשון רש''י: אפילו אין לך לאכול, אלא פת במלח, אל תימנע מעסוק בתורה. 
כלומר, אין בעיה לאכול ''לחם טעים'', אך גם אם אין לאדם אלא פת במלח, עליו להסתפק בכך ולהמשיך ללמוד תורה. 
3. המצווה להאכיל את הבהמות (והעבדים) לפני אכילת האדם עצמו, מלמדת אותנו התחשבות גדולה ורבה של הסובבים אותנו. לא ייתכן כי האדם יאכל לשובע, וישאיר את בהמתו או את עבדו רעבים. בין אם נסביר הלכה זו כסעיף של ''צער בלי חיים'', ובין אם נסביר זאת כ"הלכה עצמאית'' אין ספק שסברת ההלכה אחת היא: דאגה גדולה לכל הסובבים אותנו, אפילו לעבדים ובהמות, ולא לראות רק את הצרכים האישיים שלנו. 
4. לא תמיד צריך להוסיף רכיבים כדי להביא למתיקותו של הדבר. לפעמים לחם גולמי, הינו טעים לכשעצמו, אף ללא תוספת של מלח או ליפתן. 
המסר המעניין שאנו יכולים ללמוד מכאן, לראות את הטוב בכל דבר ולא לחפש את הטוב במקום אחר. צריך רק ''לפתוח את העיניים'' ואז ''נגלה'' את הטוב. הוא נמצא קרוב לנו. בהרבה מקרים הטוב נמצא בתוכנו, ואם נרכיב את המשקפיים הנכונות נבחין בכך ללא כל בעיה. דלית דין צריך בשש – אין להמתין, הטוב טמון בתוכנו, בלחמנו ובמשפחתנו – נפקח את העיניים ונראה אותו, ובגדול. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]