רגישות לזולת / רפי זברגר

נידה סט ע''א
  

הקדמה

למדנו כי זב וזבה (גדולה) לאחר טומאתם צריכים לשמור שבעה ימים נקיים, בהם לא רואים זוב/דם. במשנה בדף הקודם למדנו מחלוקת תנאים כאשר לא בוצעו בדיקות בכל שבעת הימים, אלא רק בחלקם. היום נלמד משנה המלמדת עד כמה מטמאים זב וזבה שמתו. 
 

הנושא

הזב, והזבה, והנדה, והיולדת, והמצורע שמתו - מטמאין במשא עד שימוק הבשר.
כידוע, מת מטמא גם במשא. אם כן שואלת הגמרא מיד בתחילתה, מה החידוש במשנתנו כי גם חמשת המטמאים הללו (זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע) מטמאים במותם בטומאת משא? ועונה הגמרא כי המשנה מדברת על טומאת ''אבן מסמא'' שגם היא מטמאה במת. 
טומאת ''אבן מסמא'' הינה טומאת משא שיש חציצה משמעותית כמו אבן גדולה, בין המטמא (במקרה שלנו גופה של אחד מחמשת המטמאים) לבין הדבר הנטמא. מת רגיל אינו מטמא ב''אבן מסמא'', אך חמשת המטמאים לעיל מטמאים בחייהם גם ב''אבן מסמא''. הגמרא מסבירה בהמשך כי אנו חוששים שמא אחד מחמשת המטמאים יתעלף על אבן מסמא שכזאת, ואנו נחשוב כי הוא מת, ולא נטמא משום ''אבן מסמא'' (שהרי מת אינו מטמא ב''אבן מסמא''), אבל באמת הוא עדיין חי ומטמא ב''אבן מסמא''. משום חשש זה גזרו כי חמשת המטמאים הללו ייטמאו גם במותם באבן מסמא ''עד שימוק הבשר'' ויהיה ברור לכולם כי הוא מת. 
עובד כוכבים שמת - טהור מלטמא.
על פי דין תורה עובד כוכבים, גם אם הוא אחד מחמשת המטמאים (זב, זיבה, נידה, יולדת ומצורע) - אינו מטמא. חז''ל החמירו וגזרו טומאה על כל עובד כוכבים שהוא כזב, המטמא אף באבן מסמא. אם נגזור גם על עובד כוכבים שמת, טומאת ''אבן מסמא'', הרי שזו תהיה גזירה לגזירה. חכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ולכן, עובד כוכבים שמת, אינו מטמא טומאת ''אבן מסמא'' אלא רק טומאת משא רגילה כמו מת רגיל. 
בית שמאי אומרים: כל הנשים מתות נדות. ובית הלל אומרים: אין נדה אלא שמתה נדה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם מחשיבים בגדים שהיו על נשים מתות כמו בגד שעל אישה נידה הטמאה וחייבת בטבילה כדעת בית שמאי, או שמא רק אשה שמתה בהיותה נידה מטמאת את הבגדים שעליה, אך ''אישה רגילה'' שאינה נידה שמתה – אינה מטמאים את בגדיה, כבית הלל. הגמרא (ע"א.) דנה בהסבר בית שמאי, נצטט את מסקנת הגמרא:
אלא טעמא דבית שמאי, כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים - מפני כבודן של נדות חיות.
לנשים נידות ישנה רגישות גדולה עקב מעמדן הנחות (מטמאות ואסורה לבעלה). משכך, הם נפגעו ביותר מהעובדה שהיו טובלים את הבגדים של נשים נידות שהלכו לעולמן, וסברו כי מחמירים עליהן גם כאשר הן מתות. לכן תיקנו חכמים תקנה כללית לכל הנשים, שבגדי כל הנשים המתות נטמאות וחייבות לעבור טבילה במקווה. 
בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין והיו זבין חיין מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים -מפני כבודן של זבין חיים.
גזירה דומה גזרו על בגדיהם של כל האנשים ולא רק הנשים, עקב כבודן של הזבים החיים. בדומה לחשש מפני כבוד הנשים הנידות, יש אותו חשש מהזבים. שהרי הם יראו כי מטבילים בגדיהם של זב ההולך למות, ויצטערו על העובדה כי מחמירים כל כך עם הזבים, גם בעת מיתתם. לכן, גזרו טומאה וחיוב טבילה, לכל הבגדים של אדם ההולך למות גם אם לא היה זב באותה שעה. 
 

מהו המסר

אנו לומדים מהטעמים של בית שמאי לעיל עד כמה רגישים חכמים לצערם של אנשים, ואפילו כאלו שלכאורה יש ''הסבר'' לצערם. כמתואר לעיל, אשה הנמצאת בתקופת נידתה, אשר חלה בדרך כלל מידי חודש בחודשו, חשה רגשות לא פשוטים. במידה מסוימת היא דחויה אצל בעלה, כל מה שנוגעת בו נטמא ואפילו מטמאה במשא (ללא נגיעה) – עובדות היוצרות אצלה רגשות השפלה וכדו'. 
כמו כן, אדם אשר טמא זב (זו אינה תופעה רגילה אלא חולי במובן מסוים), או אשה הרואה דם בימי זיבתה (גם זו אינה תופעה ''רגילה'') הינם באותה תקופה רגישים ופגיעים מאוד. 
חכמים ''הרגישו'' והבינו זאת, ולכן גזרו גזירות המרחיקות מאיתם את אותן הרגשות של השפלה כמתואר לעיל. 
רגישות זו של חכמים מלמדת אותנו עד כמה אנו צריכים להיות רגישים לזולת. לקלוט ולהבין תחושות לא נעימות של הסובבים אותנו, הן במשפחה והן מחוצה לה. התחושות הללו ברוב המקרים אינם מובעים ע''י הזולת באופן ברור והחלטי, אלא ניתן לראות זאת במבע הפנים, ב''דיבורים מסביב'' וכדו'. 
נשתדל לפתח רגישות זו, ולנסות לבטא במילים או במעשים תחושת הזדהות עם הזולת, וכמובן, להיזהר מלפגוע באופן כללי באנשים, ובמיוחד באותם אנשים רגישים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]