חזקת יום אחד ודיו / רפי זברגר

נידה סח ע''א
  

הקדמה

למדנו כבר מספר פעמים על ''מחזור דמים של האשה'' ואמרנו כי בזמן נידותה של האשה, מספיק שראתה טיפת דם והיא טמאה לשבעה ימים. בסוף ימי נידותה בערב, עליה לעשות בדיקה כי היא נקייה מדמים, ואז טובלת ומותרת לבעלה. 
אם לאחר מכן תראה דם באחד ימים של אחד עשר ימי זיבותה, הרי היא זבה קטנה (רואה יום או יומיים), ואם רואה שלשה ימים ברציפות הרי היא זבה גדולה. 
משנתנו הראשונה בדף, דנה בדין בדיקה של ''הפסק טהרה'' המבוצעת באופן עקרוני בסוף ימי נידותה. מעיקר הדין הבדיקה חייבת להתבצע בערב שלאחר ימי נידותה, נדון במקרים שהבדיקה בוצעה לפני כן. 
 

הנושא

נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה - הרי היא בחזקת טהורה.
אם האשה הקדימה את בדיקתה לבוקר של יום שביעי לנידותה והיתה טהורה (לא ראתה דם), אך במועד המיועד לבדיקה שהוא בין השמשות של יום שביעי לא בדקה. לאחר מספר ימים בדקה ומצאה שהיא טמאה (נמצא דם), במקרה זה אומרים כי חזקת האשה בטהרה מהבדיקה של בקר יום שביעי חל ומתמשך עד לבדיקתה אשר מצאתה טמאה. 
בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה - הרי זו בחזקת טמאה.
אבל אם בדקה בבקר יום שביעי ומצאה עצמה טמאה (דם נידה) הרי שחזקה זה מתמשכת והולכת, ואפילו אם בדקה מספר ימים לאחר מכן, היא טמאה עד לאותה בדיקה שנמצאה טהורה. וכל הדברים שנגעה בהם בין לבין - טמאים. 
ומטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה, ואם יש לה וסת דיה שעתה.
קטע זה שייך לדין הראשון של המשנה, בו בדקה בבקר יום שביעי ונמצאה טהורה, לא בדקה בערב, ובדקה מספר ימים לאחר מכן ונמצאה טמאה. אמרנו בדין זה שהיא טהורה עד לבדיקה השניה שנמצאה טמאה. עתה המשנה מסייגת דין זה, ומזכירה לנו את ההלכות שלמדנו במשנה הראשונה במסכת: בדיקת הטומאה של עכשיו (כמה ימים לאחר נידותה) חלה בכל אופן אחורנית עד לזמן המאוחר ביותר מבין שלושה זמנים: או עשרים וארבע שעות אחורנית (מעת לעת), אם הייתה בדיקה נוספת שנמצאה טהורה (פקידה לפקידה), או בדקה בשעת וסתה (זמן שנקבע לאחר חזקת שלש פעמים שרואה בו). הטומאה שנתגלתה בבדיקה הנוכחית מתמשכת אחורנית עד הזמן המאוחר מבין שלשת המצבים הללו (כל הדברים שנגעה בהם טמאים). 
עתה נלמד דעות של תנאים אחרים החולקים על המקרה הראשון של תנא קמא ברישא של המשנה.
ור' יהודה אומר: כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה - הרי זו בחזקת טמאה.
רבי יהודה מחמיר ואומר כי בדיקת בקר יום שביעי אינה מספיקה, וחייבים לבדוק בסוף יום שביעי (יש מחלוקת ממתי ניתן לבדוק: מבין השמשות, מנחה קטנה או אפילו מזמן מנחה גדולה). ואם לא בדקו בסוף יום שביעי, הרי שאין לאשה חזקת טהרה מדמים, מכיוון שקיימת חזקת אשה נדה אשר רואה דם, עד אשר תבצע בדיקת הפסק טהרה. לכן כל הדברים שנגעה בהם עד הבדיקה האחרונה בה ראתה שהיא טהורה, יהיו טמאים. 
וחכמים אומרים: אפילו בשנים לנדתה, בדקה ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה - הרי זו בחזקת טהורה:
חכמים מקלים אפילו יותר מתנא קמא, ופוסקים כי כל בדיקה אשר נעשתה מיום שני של ימי נידה ואילך, מוציאה את האשה מחזקת טומאת נידה שלה ומטהרת אותה. כל הדברים שנגעה בהם, עד לבדיקה האחרונה לאחר ימי נידותה טהורים. 
 

מהו המסר

שורש מחלוקת משולשת זו במשנה עוסק בחזקת דם של ימי נידה. עד כמה אנו ''מאריכים'' את החזקה הזאת לפי רבי יהודה מאריכים אותה עד סוף שבעת הימים. בכל יום ויום מימים אלו, כולל ביום השביעי יש חזקה שתראה דם, לכן אם לא עשתה בדיקה בסוף היום השביעי, הרי היא עדיין בחזקת טומאה. 
מנגד, חכמים מקילים וסוברים שחזקה זו הינה רק ביום הראשון לנידתה, ומכאן ואילך (מיום שני ואילך) אם בדקה ונמצאה טהורה, הרי שחזקתה טהורה קיימת ועומדת. 
שיטת הבינים של תנא קמא, סוברת כי החזקה קיימת כל הימים, אך ביום השביעי והאחרון, אם בדקה בבקר יום זה, כבר יצאה מחזקתה והבדיקה מועילה לטהרה. 
מחלקות זו הינה בדיני טומאה וטהרה של ימי נידה, אך נדמה כי אפשר להפליג עמה גם למחוזות אחרים. עד כמה אנו חוששים מחזקת טומאה? ובנושאי חינוך: אם ישנה ''חזקה של התנהגות לא ראויה" אצל ילד מסוים, האם אנו דוגלים בהישארות אותה חזקה, ואם כן, למשך כמה זמן? נראה שבעולם החינוך, יש לנהוג כדרכם של חכמים, הממעיטים בחזקת הטומאה עד כמה שאפשר. יום אחד ודיו. היום בו גילינו את הטומאה, היום בו ראינו את דם הנידה, ביום זה יש לה חזקת טומאה, אך מן היום השני ואילך – אם נבדוק ונמצאה טהורה, הרי שעומדת לה חזקת טהרה. 
כך גם בנושאים חינוכיים: אם ''גילינו ילד מופרע''. ילד שאיננו שומע בקול הוריו ומחנכיו, ילד המפריע ומזיק לסובבים אותו, ילד אשר ''עושה צרות'' ומקשה את החיים, הרי שנאמר כי ''חזקת הילד'' להתנהגות זו, קיימת אך ורק לימים בהם אמנם התנהג כך. אך מכאן ואילך הכול פתוח. אנו מכשירים לו את הדרך לחזור בו מדרכו, אנו מנסים לנווט אותו בדרך טובה וישרה, ואין לו שום חזקה של התנהגות לא ראויה להמשך הדרך. נעצים כל ''גילוי'' של התנהגות טובה וניתן לה משקל רב, נוסכים בו תקווה לעתיד טוב יותר, והכול מתוך אמונה גדולה ביכולתו להשתפר ולעלות מעלה מעלה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]