סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

כל זמן שהנר יכול לדלוק - אפשר לתקן / רפי זברגר

נידה נד ע''ב
  

הקדמה

היום אנו מתחילים ללמוד פרק שביעי ''דם הנידה'' ובמאמר זה נתמקד במשנה הראשונה של הפרק, העוסקת בדיני טומאה וטהרה של דם נדה שהוא אב הטומאה, ובאבות טומאה נוספים. נקדים מספר הלכות בדיני טומאה וטהרה:
1. אבי אבות הטומאה שהוא בשר מת – מטמא אדם וכלים (וכל שכן אוכלין ומשקין) במגע, במשא ובאוהל, והופך אותם (בדרך כלל) להיות אב הטומאה.
2. אב הטומאה מטמא אדם וכלים (וכל שכן אוכלין ומשקין) במגע ובמשא – הופך אותם להיות ראשון לטומאה.
ישנם אבות הטומאה היוצאים מן הכלל כמו:
a. מטמאים רק במגע, כגון: שרץ ושכבת זרע.
b. נבלת עוף טהור אינה מטמאה אפילו במגע אלא רק בבית הבליעה – אדם הבולע נבלת עוף טהור נטמא וגם בגדיו נטמאים. 
3. ראשון לטומאה מטמא רק אוכלין ומשקין והופך אותם להיות שני לטומאה. 
4. זב, זבה, נידה ויולדת מטמאין גם במשכב ומושב (אם ישבו על דבר מה אפילו לא באופן ישיר) והופכים את הדבר הנטמא להיות אב הטומאה. תכונה מיוחדת למשכב ומושב (נקרא גם ''מדרס'') הוא השארת רמת הטומאה לדבר הנטמא ולא מורידו בדרגה.
5. "מעיינות" של זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע מטמאין גם במגע ובמשא – יפורט במשנתנו. 
 

הנושא

דם הנדה ובשר המת - מטמאין לחין ומטמאין יבשין.
דם נדה, שהוא אב הטומאה, ובשר מת שהוא אבי אבות הטומאה מטמאין גם בהיותם לחין, וגם בהיותם יבשים. 
אבל הזוב, והניע, והרוק, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע - מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין.
הדברים הבאים מטמאין רק בהיותן לחין:
1. זוב, ניע - ליחה של הגרון (ויש אומרים של האף) ורוק – הן ''מעיינות'' של הזב. לכל המעיינות הללו יש דין כמו לזב עצמו. מעיינות אלו מטמאין כאמור לעיל גם בנידה, זבה, יולדת ומצורע. 
2. שרץ – אחד משמונה שרצים אשר נאסרו בתורה מטמאין (רק) במגע בהיותן לחין ולא יבשין. 
3. נבלה – נבלת בהמה טמאה מטמאה ככל אבות הטומאה במגע ובמשא, ונבלת עוף טהור רק בבית הבליעה. כולם אינם מטמאים אלא רק אם הם לחין. 
4. שכבת זרע – כאמור לעיל, מטמא במגע בלבד, ורק בהיותו לח. 
ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן - מטמאין לחין ומטמאין יבשין.
ואם כל הדברים אשר מונו לעיל אינם מטמאים בהיותם יבשים, יכולין לחזור ולהיות לחין, הרי אפילו אם הם עכשיו יבשים, הם מוגדרים הלכתית כלחין ומטמאין. 
וכמה היא שרייתן בפושרין? מעת לעת.
מגדירה המשנה את הדין הקודם ''יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן'' – רק אם ישרו את הדבר היבש (המנוי ברישא של המשנה: זוב, ניע וכו') במים פושרים למשך עשרים וארבע שעות, ובמהלך הזמן הזה הדבר יחזור להיות לח – רק אז נחשיב את הדבר להיות לח, גם כאשר הוא יבש. 
יש להעיר ולומר כי אם ישרו את הדבר למשך זמן ארוך יותר מעשרים וארבע שעות, ואז הוא חזר להיות לח – הוא חוזר ומטמא, למרות שבאמצע היה יבש ואינו מטמא. כל מה שאמרנו לעיל, אם היה חוזר להיות לח תוך עשרים וארבע שעות – גם כשהוא יבש הוא מוגדר כלח ומטמא. 
רבי יוסי אומר: בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה - טהור:
רבי יוסי חולק על תנא קמא ברישא של המשנה, והוא סובר כי בשר המת ודם הנידה מטמאין רק כשהן לחין, ולא כשהן יבשין ברמה כזאת, שאם היו משרים אותם במשך עשרים וארבע שעות הם לא היו נהפכים ללחין. 
גם בדעת רבי יוסי יש להעיר כמו בהערה לעיל, אם בכל אופן משרים את בשר המת או את דם הנידה למשך זמן ארוך יותר ומחזירים אותם להיות לחין – רבי יוסי גם יחזיר אותם לדין המקורי של לחין המטמאים. 
 

מהו המסר

ניזכר בסיפורו של רבי זושא: האחים רבי זושא ורבי אלימלך ערכו "גלות", ונדדו ממקום למקום בלי שם ורכוש, כדי לקרב את הגאולה ולעסוק בתיקון העולם.

פעם אחת באו אל כפר אחד ולנו באחד הבתים. באמצע הלילה ראו כי בעל הבית בא לביתו והדליק את הנר על השולחן כדי שיוכל לתקן את מעילו.
אז שמעו כי בעלת הבית קוראת לבעלה ואומרת: "מהר ותקן את המעיל, כל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן."
אמרו האחים זה לזה: "האם שמעת את דבריה? דבר גדול למדנו כאן – כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן." 

המשנה אשר למדנו היום מלמדת אותנו מסר ''יותר חזק'' ממסרו של רבי זושא: כל עוד הנר יכול לדלוק – אין להתייאש. אפשר לחזור ולהדליקו ואז להמשיך ולתקן. 
זאת למדנו מן הדין במשנה: ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן - מטמאין לחין ומטמאין יבשין.
גם כאשר הדבר המטמא יבש – אם ניתן ''להחזירו לשימוש'' תוך שרייתו במים פושרים במשך עשרים וארבע שעות, הרי גם שהן עדיין יבשין – הם מטמאים כאילו הם לחין. 
למדנו גם יותר מכך: אם בכל אופן צריך זמן ארוך ''להחזירם לשימוש'' ויש להשרות למשך זמן ארוך יותר מעשרים וארבע שעות – לאחר שחזרו להיות לחין, הן מטמאין כאילו לא היו אף פעם יבשין!
המסר כל כך חזק: אין ייאוש בעולם כלל. גם כאשר האדם [הילד] נמצא כרגע ''במצב לא טוב'' – אנו לא מאבדים תקווה. כל עוד ניתן לתקן ''באמצעים פשוטים'', גם בהיותו במצב לא טוב – נחשיב ונראה את האדם כאילו הוא עכשיו במצב טוב ותקין. וגם אם המצב פחות טוב, ויש להפעיל ''אמצעים יותר מורכבים'' כדי להחזירו לתלם, הרי שגם אז לא נתייאש. ''נפעיל את כל התותחים'' ואם הצלחנו והאדם שב לתיקונו – הרי שנתייחס אליו ככל האדם, למרות שהייתה ''תקופה קשה'' והיה במצב לא טוב, אבל לאחר שהצליח להתרומם – נחבקו, נעודדו ונקבלו בשמחה רבה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר