חוסן נפשי / רפי זברגר

נידה מו ע''ב - מז ע''א
  

הקדמה

במסגרת דיוני הגמרא בנושא קטינים למדנו במשנה בדף הקודם על דינים של זכר בשנתו השלוש עשרה, ונקבה בשנתה השתים עשרה. בלשון הגמרא קטנים אלו נקראים ''מופלא סמוך לאיש''. מופלא לשון הפלאה בנדרים – למרות שהילד/ה קטן וטרם הגיע לגיל בר/בת מצווה, אם יודע להבדיל (להפליא) ומבין את משמעות דבריו, הרי שהוא יכול לנדור נדרים, כמשתמע מפרשת נזיר בספר במדבר (ו', ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'.
במסגרת דיוני הגמרא האם דיני ''מופלא סמוך לאיש'' הינו דין דאורייתא או דרבנן, נלמד את הוכחת אביי.
 

הנושא

אמר אביי, תא שמע (תרומות, א', ג'): קטן שלא הביא שתי שערות, רבי יהודה אומר: אין תרומתו תרומה, רבי יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים - אין תרומתו תרומה, משבא לעונת נדרים - תרומתו תרומה.
אביי מוכיח מן המשנה במסכת תרומות, שם פסק רבי יוסי כי ''קטן שהגיע לעונת נדרים'', בלשוננו ''מופלא סמוך לאיש'', והפריש מפירות טבל תרומה לכהן הרי תרומתו תרומה. הגמרא מסבירה כיצד נוכיח כי רבי יוסי סובר ש''מופלא סמוך לאיש'' הינו דין דאורייתא: 
סברוה, קסבר ר' יוסי - תרומה בזמן הזה דאורייתא. אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא - אתי גברא דאורייתא ומתקן טבלא דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא?
הנחת היסוד של אביי בהוכחתו כי רבי יוסי סובר שדין תרומה בימינו, וגם בימי הגמרא הינו דין דאורייתא. הסוברים כי תרומה בזמן הזה דאורייתא, פוסקים כי ''קדושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא''. משמעות משפט זה: עזרא ונחמיה אשר עלו לארץ ישראל לאחר גלות בבל, קידשו את הארץ בשנית, וחלות קדושה זו חלה גם לעתיד, אפילו לאחר גלות ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני. ומשכך, חובת הפרשת תרומות ומעשרות הינה מדאורייתא. 
לאור הנחת יסוד זו קובע אביי כי רבי יוסי חייב לסבור שדין ''מופלא סמוך לאיש'' גם דאורייתא, שהרי רק כך יכול להיות שדין דאורייתא של ''מופלא סמוך לאיש'' יכול ''לתקן'' פירות טבל מדאורייתא (חיוב תרומות ומעשרות מן התורה), אבל אם אמנם דין ''מופלא סמוך לאיש'' אינו אלא מדרבנן, לא יכול להיות שדין דרבנן יתקן פירות טבל האסורים מן התורה. מסקנה: דין "מופלא סמוך לאיש" לפי רבי יוסי הינו דין דאורייתא. 
לא. קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן.
דוחה הגמרא את מסקנת אביי, וקובעת כי הנחת היסוד שלנו לא הייתה נכונה. דין פירות טבל בזמן הזה לפי רבי יוסי אינו אלא מדרבנן ולא דין דאורייתא. כדי לומר סברה זו צריך לפסוק כי ''קדושה שנייה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא''. כלומר עזרא ונחמיה קדשו את הארץ רק לזמנם, אך לא לעתיד לבוא, ולכן היום, הארץ אינה קדושה, וחיוב הפרשת תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן. 
וסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן? והתניא בסדר עולם: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים, ל', ה') - ירושה ראשונה ושניה - יש להן, שלישית - אין להן. ואמר רבי יוחנן: מאן תנא סדר עולם? ר' יוסי.
מקשה הגמרא על הנחת היסוד של הקושיא, הסוברת כי רבי יוסי סובר שהפרשת תרומות ומעשרות בימינו אינו אלא דין דרבנן. הקושיא מתוך ציטוט של פסוק בברייתא בסדר עולם (פירוט הדורות של כל התנ''ך, כולל תקופת המשנה), אשר ממנו (מן הפסוק) ניתן להבין כי היו רק שתי קדושות (בלשון התורה ''ירושות''). כלומר, שלא תהיה קדושה שלישית, אלא קדושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולאור זאת יש לומר כי הפרשת תרומות ומעשרות בימינו היא דאורייתא. ומכיוון ש''סתם ברייתא בסדר עולם היא לפי רבי יוסי'', הרי אנו רואים כי רבי יוסי סובר שתרומה בזמן הזה הינה מדאורייתא ולא מדרבנן כמו שסברנו בדחיה של הוכחת אביי. 
ר' יוסי תני לה, ולא סבר לה.
הגמרא דוחה את ההוכחה מהברייתא בסדר עולם, וקובעת כי אמנם ''סתם ברייתא בסדר עולם רבי יוסי'', אך אין זה אומר שהוא מסכים לכל הנכתב בברייתות אלו. בהחלט ייתכן כי הוא ציטט דעות של חכמים אחרים, אך הוא עצמו סובר כי ''קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא'', ולכן הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, ודחיית אביי בעינה עומדת. 
בהמשך הגמרא מוכיחה כי דעתו וסברתו של רבי יוסי אינו כמו שהוא כתב בסדר עולם, והוא סובר כי חובת הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. 
 

מהו המסר

למדנו היום דחייה של הוכחת הגמרא מ''סדר עולם'', בעזרת הקביעה כי לא כל מה שנאמר בסדר עולם על ידי רבי יוסי הוא אמנם מסכים וסובר כך. 
קביעה זו מלמדת אותנו מסר מעניין מאוד. אדם יכול ורשאי לצטט דעות של אנשים, אפילו בספרו שלו, למרות שאין הוא מסכים לדעתם. זוהי ''גדלות נפש'' המבטאת חוסן נפשי חזק, והוכחה ניצחת כי ה''סופר'' אינו עומד על דעתו ולא מוכן לשמוע ולצטט דעות אחרות, אלא נהפוך הוא: למרות שיש לו דעה נחרצת בסוגיות מסוימות, אין הוא ''מתבייש'' לצטט דעות שונות מדעתו. הוא מכיר ויודע את דעתו, ולמרות זאת, ואולי עקב כך, הוא אינו חוסם עצמו מלשמוע ולהשמיע גם דעות מנוגדות לדעתו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]