דיוק וחידוש ברש"י

נידה מב

עמוד א

רש"י ד"ה כולכו ברוקא חדא תפיתו. כולכם שמעתם שמועה אחת. תפיתו לשון רוק וחבירו בכתובות תוף שדי בפרק אף על פי (דף סא:): אמר ליה. אביי שפיר אמר לך:
בגמרא נאמר - בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא ....איכא דאמרי לעולם לא שמיע ליה מתניתא והכי קמיבעיא ליה מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני רואה הויא או דילמא לא גמרינן מסיני דחדוש הוא דהא זבין ומצורעים דחמירי ולא אחמיר בהו רחמנא א''ל רואה הויא אתא שייליה לרבא א''ל רואה הויא אתא לקמיה דרב יוסף א''ל רואה הויא הדר אתא לקמיה דאביי אמר ליה כולכו ברוקא חדא תפיתו אמר ליה שפיר אמרי לך עד כאן וכו'.
במסכת שבת (דף צ"ט ע"ב) איתא - בעא מיניה רב מרדכי מרבא עמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא א''ל מתניתין היא אתא שייליה לרב יוסף א''ל מתניתין היא אתא שייליה לאביי א''ל מתני' היא אמר להו כולכו ברוקא דהדדי תפיתו א''ל ואת לא תסברא וכו'
וברש"י ד"ה ברוקא דהדדי תפיתו. כולכם רוק אחד אתם רוקקים:
שני הבדלים מהותיים יש בלשונו של רש"י, הראשון - בשבת פירש ותירגם את המילים כולכם רוק אחד אתם רוקקים, תוך כדי שרש"י משמיט בד"ה את המילה כולכו, וכאן פירש את הרעיון שעומד מאחורי הביטוי,
ההבדל השני - שכאן רש"י מפנה אותנו למקבילה ממסכת כתובות בלשון "חברו" שהוא חיזוק לנקודת הדמיון שנמצא בין שני המובאות, וכמו כן כותב מראה מקום מדויק שם המסכתא ושם הפרק ובתווך בין שם המסכתא לפרק מצטט רש"י את המילים "תוף שדי",
ובוודאי שרש"י במוסרות אלו שולח אותנו לעיין במסכת כתובות על מנת שנוכל להשלים את הפשט שבביטוי מיוחד זה,
וכך איתא שם בגמרא - ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא מינסבת לי אמרה ליה לא אזיל אייתי רימני פלי ואכל קמה כל מיא דצערי לה בלעתיה ולא הב לה עד דזג לה לסוף אמר לה אי מסינא לך מינסבת לי אמרה ליה אין אזיל אייתי רימני פלי ואכל קמה אמר לה כל מיא דצערי לך תוף שדאי תוף שדאי עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת, וברש"י פלי. מבקע והרבה יש לו דומים במסכת נדה (דף כא:) דפלי פלויי: מיא דצערי. רוק שגדל בתוך הפה מחמת קיוהא דבר הנאכל בפניו ואינו אוכל ממנו: עד דזג. נפחו פניה וכריסה ונעשו כזכוכית שכן דרכי הנפוחים: תוף שדאי. רקקי והשליכי:
הסיפור הוא על גוי שהציע נישואין לאישה ולא הסכימה, ביקע רימון ואכל לפניה והיא התאוותה מאוד לרימון ובלעה את רוקה ומרוב שרצתה התנפחו פניה וכריסה ונעשו שקופים ואז אמר לה שוב האם תסכים להינשא לו אם ירפה אותה, והסכימה והביא שוב רימון ואכל ואמר לה שתירוק את הרוק ולא תיבלע וכך נתרפאה,
והנה רש"י במקום זה מפנה אותנו חזרה למסכתינו מסכת נידה אף שיכל להביא לחמו ממקומות סמוכים יותר ואף כדרכו להביא ממקום הראשון שנמצא לשון זה (ברכות כ"ה) אי מפלאי אפלויי וברש"י אי מפלאי אפלויי. אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי: ועוד במסכת שבת (לג:) ועוד הרבה כמו שרש"י כותב אבל שולח אותנו למקום האחרון מסכת נידה, ועל כן דבר זה בא ללמדנו על הקשר המיוחד בין הסיפור הזה לביטוי שעל כן רש"י כתב מראה מקום לשם הפרק, ובאופן כללי הקשר הפשוט בין מסכת כתובות לנידה, ובפרט באותו דף במשנה הדברת על חיוב עונה ועל התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, וכאן על הטומאה הקשורה לפרישה שקדמה למתן תורה, כמובן שגם הסיפור שהוא על רימון מזכיר את ענין התורה כנדרש מן הפסוק בשיר השירים (ד' ג') כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ: ומסביר רש"י חוט השני שפתותיך - נאות להבטיח ולשמור אבטחתם , כמו שעשו המרגלים לרחב הזונה , שאמרו לה: "את תקות חוט השני" וגו' (יהו' ב , יח) , ושמרו אבטחתם. ומדברך - דיבורך , והרי הוא מגזרת "הנדברים בך אצל הקירות" (יח' לג , ל); "אז נדברו יראי יי'" (מל' ג , טז); 'פרלדיץ' בלעז. רקתך - הוא גובה הפנים , שקורין בלעז 'פומילש' , אצל העינים , ובלשון תלמוד (ראה ע"ז ל , ב) קורא אותן 'רומני דאפי' , ודומה לפלח חצי רמון מבחוץ , שהוא אדום וסגלגל. הרי קילוס בנוי אשה; והדוגמא פירשו רבותינו (ראה ברכות נז , א): ריקנין שביך מלאים מצוות כרימון. מבעד לצמתך - מבפנים לקישורייך.
סיפור זה מופיע שם בגמרא אחרי סיפור עם אמוראים ועל תאוה מסוכנת לאוכל מגיע הסיפור הזה שלכאורה לא מובן למה צריכים תוספת סיפור גוי "רומאה" (ומעניין שמיד בהמשך הגמרא נאמר לגבי חיובי האשה לבעלה אמר רב יהודה אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים והני מילי בכיתנא רומאה: וברש"י משרבט. פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות ובלשונינו נקרא אשא''ש ע''י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק: ) ונראה שחיבור זה כלשון רש"י "חברו" מטרתו לבאר את השימוש בביטוי זה שלכאורה נשמע לא יאה,
ונקדים ונציין את ההבדל שבין דרך השקלא וטריא של מסכת שבת לכאן במסכת שבת – רב מרדכי שואל את רבא ורבא עונה לו בקצרה, לאחר מכן שואל את רב יוסף והוא עונה לו את אותה תשובה, ואז ממשיך ושואל את אביי וגם כן מקבל את אותה תשובה ואז אומר לכולם ואומר להם כולכם ברוקא דהדדי תפיתו והם עונים לו ואתה מה אתה חושב ומכאן שהם הבינו שהוא מבקר את תשובתם וחושב שהיא לא נכונה, ומכך יתכן שהביטוי נאמר בחריפות ואולי כזילזול וע"כ רש"י כדרכו שאינו מפרש בכון דא משמעות ביטוי כאלו כי אין לנו השגה בשיחם וסיגם של תלמידי חכמים ועל כן רש"י מתרגם תירגום מילולי של המילים ואינו מרחיב ל גבי המהות תוך שהוא משמיט את המילה "כולכו" מהד"ה לרמוז על הקושי שרב מרדכי (שכמעט לא מופיע בש"ס) יאמר ביטוי חריף זה לאריות שבחבורה אביי ורבא ורבם רב יוסף או לפי הגורסים רבה הם שלוש דורות של רב ותלמידו, ויתבטא "דהדדי" שמשמע שאומר זאת עליהם עצמם, ואף כאן רואים שרש"י משנה במקצת ולא מתרגם בדיוק שהיה צ"ל כולכם ברוק זה של זה רוקקים.
אבל כאן בנידה רב שמואל בר ביסנא שואל בראשונה את אביי ואח"כ את רב יוסף ואח"כ את רבא וחוזר לאביי ואומר לו את המשפט הזה, ובשינוי כולכו ברוקא חדא תפיתו, שתרגומו כמו שרש"י תירגם שם בשבת . כולכם רוק אחד רוקקים, ואביי עונה לו ומסביר שכולם אמרו נכון ומטעים אותו בהסבר דבריהם, ומכאן למד רש"י שיתכן ור"ש בר ביסנא כיוון לומר בביטוי זה כמה רוצה לדעת את הסבר הדברים וכמו רצון אותה אישה לאכול מהרימון והרוק שהיא בלעה גרם לה לחלות כך גם הוא בלע כל הזמן את אותו רוק והיא השמועה שהם אמרו אבל לא ידע טעמה ורצה מאוד לטעום מהרימון עצמו, ועל כן אביי לא שואלהו מה אתה חושב אלא מבין שהוא רוצה לדעת יותר את טעם הדברים, ולפרפרת רמז מפסוק זה ומדברך נאוה אז נדברו יראי ה כפלח הרמון רימני פלי רקתך ברוקא.