סימנים מקדימים  / רפי זברגר

נידה  לו ע''א
  

הקדמה

לקראת לימוד המשנה בעמוד ב' נקדים מספר הקדמות:
1. על פי דין תורה, אשה הרואה דם ב''תקופת הנידות'' הרי היא טמאה למשך שבעה ימים. לא משנה אם היא תמשיך לראות דם או לא. לאחר מכן טובלת וטהורה לבעלה.
2. אחד עשר יום שבין נידה לנידה מוגדרים כ''תקופת זיבה'' ואז הדינים שונים (במישור דאורייתא בלבד):
a. אם רואה פעם אחת או פעמיים (בשני ימים נפרדים) הרי הוא מוגדרת כ''זיבה קטנה'', "שומרת יום כנגד יום" (על כל ראיה שומרת יום ''נקי'' מראיית דם), ולאחר מכן טובלת ומותרת לבעלה. 
b. אם רואה שלש פעמים בשלשה ימים נפרדים, הרי היא ''זיבה גדולה'' וצריכה לשמור "שבעה ימים נקיים", לאחריהן היא טובלת ומותרת לבעלה. 
ביום השמיני מביאה קרבן ומותרת בקודשים (להיכנס לבית המקדש ולאכול קדשים).
3. לאחר תקופת הזיבה, אם רואה שוב דם, חוזרת ומתחילה שוב את ''תקופת הנידות''. 
4. משנתנו עוסקת באשה שיש לה צירי לידה ורואה דם (בלשון המשנה ''מקשה לילד"). אם היא בתקופת הנידות – הרי היא מוגדרת כנידה, אך אם בתקופת זיבה אינה מוגדרת כ"זבה".
 

הנושא

המקשה – נדה.
אשה המקשה לילד (יש לה צירי לידה) ורואה דם בתקופת הנידות הרי היא נידה 
קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום, ושפתה מעת לעת וילדה - הרי זו יולדת בזוב, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: לילה ויום, כלילי שבת ויומו.
מלמדת אותנו המשנה כי למרות הנאמר בהקדמה כי אין אשה הופכת להיות זבה כאשר רואה דם בעת צירי הלידה, הרי שאם אנו ''יודעים'' כי הדם אינו דם לידה אלא דם זבה, אנו מגדירים אשה זו כ''יולדת בזוב'' וצריכה לשמור שבעה ימים נקיים, לאחר ימי טומאה של האשה (שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה). הגדרה זו מתקיימת כאשר ישנה הפסקה בצירי לידה של האשה (בלשון המשנה ''שפתה'') לאחר שראתה דם זוב במשך שלושה ימים (זבה גדולה).
ישנה מחלוקת במשנה כמה זמן צריכה להיות הפסקה זו: רבי אליעזר פוסק כי מספיק שתהיה הפסקה של עשרים וארבע שעות (בלשון המשנה ''מעת לעת''). רבי יהושע מצריך הפסקה של לילה שלם ויום שלם לאחריו. 
עתה עוברת המשנה ל"שלב ההגדרות": איזו הפסקה צריכה להיות (''שפתה''), ומהו פרק הזמן של צירי האשה (''קישוי''). 
ששפתה מן הצער ולא מן הדם.
קובעת המשנה כי ההפסקה עליה אנו מדברים (בלשון המשנה ''שפתה'') היא הפסקה מן הצער של צירי לידה, ולא הפסקה של יציאת דם. כלומר, גם אם פסקה לראות דם, אך צערה לא פסק, אין זו הפסקה (שיפוי) אלא זהו דם הבא מן הלידה, ואם יצא בתקופת הזיבה, אינה מוגדרת כ''יולדת בזוב'' ואינה מחויבת לשמור שבעה נקיים לאחר ימי טומאתה. 
ומנגד, אם הצירים פסקו, גם אם המשיכה לראות דם, אנו מגדירים זאת כהפסקה, ואם תראה שלושה ימים דם לפני ההפסקה, הרי זו ''יולדת בזוב''.
כמה היא קישויה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום. רבי יהודה אומר: דיה חדשה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות:
מחלוקת משולשת להגדרת זמן צירי הלידה שקדמו לראיית הדם (''זמן קישוי''):
• רבי מאיר קובע שאפילו תקופה ארוכה של חמישים יום עם צירים נחשב כ"זמן קישוי", ואם הם המשיכו ללא הפסקה עד ללידה, ואז ראתה דם בתקופת זיבתה אין היא מוגדרת כ''יולדת בזוב'' ואינה צריכה לשמור שבעה נקיים. 
• רבי יהודה פוסק כי רק צירים בחודש האחרון להריונה נחשבים כצירים הפוטרים אשה הרואה דם זיבה. אך אם ראתה דם זיבה בחודש השמיני להריונה, הרי היא חייבת לשמור שבעה נקיים, גם אם ראתה דם במשך כל התקופה עד הלידה. 
• רבי יוסי ורבי שמעון מצמצמים עוד יותר את התקופה למשך שבועיים. ורק באותם שבועיים, אם היא תראה דם זיבה אינה צריכה לשמור שבעה נקיים. אך לאם ראתה דם זיבה פני אותם שבועיים טרום הלידה – חייבת לשמור שבעה נקיים. 
 

מהו המסר

למדנו היום מחלוקת לגבי ''זמן הקישוי''. שורש מחלוקת זו דנה בשאלה, כמה זמן לפני הלידה אנו מגדירים את הצירים והצער הנובעים מהם, כקשורים ומחוברים ללידה עצמה. 
אם נרחיב את הספק, נוכל לשאול באופן כללי, במשך כמה זמן ניתן לחבר ולקשר "תופעות מקדימות" לאירוע מסוים לאותו אירוע. ניתן להפליג ולומר כי זו גם שאלה פילוסופית גדולה, הדנה ב''פרספקטיבה סיבתית'' של אסכולת ''דטרמינסטית'' העוסקת בתפיסה שלכל אירוע יש אירועים מקדימים, שמשפיעים עליו או גורמים להתרחשותו. או בלשון אחרת, לכל מסובב יש סיבות. פילוסופים מאסכולה זו טענו שכאשר עוקבים אחורה בשרשרת הסיבות (מה גרם למה גרם למה, וכן הלאה) ניתן להגיע, תאורטית לפחות, עד ל"מניע הראשון", שלפי אמונתנו הוא קודשא בריך הוא. 
נשתמש בשאלה זו ביחס לתופעות יומיומיות ודרכה נוכל להבין האם ''תופעות מקדימות'' שייכות לאירוע אשר חל אחריהם. 
השאלה כמובן קשורה לסימני אזהרה של מחלות מסוימות, כגון התקף לב, אירוע מוחי וכדו', שאם אדם נתקל בהם, הרי עליו להיזהר שבעתיים ולעשות ככל הניתן למנוע את ה''אירוע'' העומד להתרחש. 
ניתן וצריך לשים לב גם לסימנים מוקדמים בהקשר החינוכי. אם אנו רואים סימנים של קשר של הילד ל"חבורה לא בריאה'', או תופעות של ''התנהגות שאינה ראויה'' וכדו', הרי שתופעות מקדימות אלו חייבות לעורר את ההורים והמחנכים לתשומת לב גדולה יותר. יש לנסות ולנתב את הילד לכיוונים חיוביים, לחבורות טובות ולמעשים ראויים, אשר ממילא יסיטו אותו מהדרך שאינה טובה, אל מעלה הדרך הטובה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]