מדוע עבירה לשמה אינה חשובה כמו מצווה לשמה?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
נידה לה ע"א
כאשר יש דבר שמטמא דברים אחרים ההיגיון אומר שאותו דבר בעצמו בוודאי טמא, אולם בגמרא נאמר שיש גם מצב יוצא דופן, והוא: השעיר המשתלח ביום הכיפורים לעזאזל, שמטמא את האדם שמשלח אותו ואילו הוא עצמו נשאר טהור.
אכן, נראה שאין זה השעיר עצמו שמטמא, אלא התפקיד של שילוחו לעזאזל הוא הגורם טומאה לאותו אדם.
על פי ביאורו של הרמב"ן (ויקרא טז,ח) השעיר המשתלח נשלח על ידי עם ישראל לכוחות הטומאה בתור מתנה על פי ציוויו של הקב"ה.
אולי ניתן ללמוד מכאן, שגם כאשר יש צורך לאדם להפנות כוחות ואנרגיה לצרכים גשמיים, שזוהי מטרת מצוות התורה: לקדש את החומר שמקורו בכוחות הטומאה ולהשתמש בו לצורך עבודת השם בקדושה, האדם עצמו, נשמתו וכוחותיו נשארים כמובן בטהרתם ואף מתעלים במעלתם בעשיית המעשים הגשמיים, כשם שהשעיר נשאר בטהרתו, אבל הגוף, שהוא המבצע את המעשה הגשמי ומקביל לשליח שמשלח את השעיר – נטמא.
על פי זה מובן שכאשר מזדמן צורך לעבור עבירה לשם שמים, אם כי בוודאי צריך לעשות זאת ונשמתו של העושה נשארת בטהרתה ואף הוא מקבל שכר על מעשהו, מכל מקום תופעת הלוואי היא שהגוף שבפועל מבצע את העבירה נטמא.
לכן נאמר (הוריות י,ב) שעבירה לשמה היא גדולה וחשובה כמו מצווה שלא לשמה, אבל אין היא נחשבת כמו מצווה לשמה, שכן מי שמקיים מצווה לשמה לא רק שנשמתו נשארת בטהרתה אלא גם גופו מתקדש בעשיית המצווה, ואילו מי שעובר עבירה לשמה – רק נשמתו "מרוויחה" מכך התעלות, אבל גופו נטמא.
