אין להסתפק בבדיקת השורה התחתונה / רפי זברגר

נידה  לד ע''א
  

הקדמה

נלמד את המשנה בדף שלנו, ולצורך כך נקדים מספר הקדמות :
1. ישנם מספר סוגי דם המטמאים בין שהן לחים ובין כשהן יבשים: דם של נדה וזבה, יולדת בימי הטומאה (שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה). דמים אלו מוגדרים כ''אב הטומאה'' המטמא אדם וכלים (וכמובן אוכלים ומשקים). דמים אלו אינם יוצאים באופן של ''מתעגלת ויוצאת'' (נאספו במקום אחד ויוצאים), אלא "טיפין טיפין".
2. ישנם סוגים אחרים המטמאים רק כשהם לחים ולא יבשים: קרי (שכבת זרע), זוב (היוצא מזב זכר), וכן מי רגלים ורוק (מכונים ''מעיינות'') היוצאים מזב, זבה, יולדת או מצורע. מעיינות אלו מתהווים ממצב של ''מתעגלת ויוצאת'' (כדלעיל). 
3. נידה וזבה באישה נוכרית אינן מטמאות מהתורה, אך חכמים גזרו על דם של נכרים להיות כמו זבה.
4. לאחר שעברו ימי טומאה של יולדת (לזכר שבעה ימים, ולנקבה ארבעה עשר יום) חייבת האשה לטבול, ולאחר מכן, מעיינותיה של האשה והדמים שתראה בימי טהרתה טהורים לגמרי. אם האשה לא טבלה בין ימי טומאה לימי טוהר – מעיינותיה בוודאי ממשיכים להיות טמאים, אך לגבי דמה יש מחלוקת תנאים כפי שנראה במקרה השלישי במשנה.   
 

הנושא

דם עובדת כוכבים ודם טהרה של מצורעת, בית שמאי – מטהרים, ובית הלל אומרים: כרוקה וכמימי רגליה.
קטע זה עוסק בשני דינים:
1. דם נוכרית - אמנם הקדמנו ואמרנו כי חכמים גזרו על דם של נכרית להיות כזבה, אך בית שמאי סוברים כי זו ''גזירה מוגבלת'' לדין שלא שורפים תרומה שנטמאה בדם נכרית, אך הדם עצמו טהור. סיבת הטהרה כדי שיהא ניכר ומובדל דם נידה של נכרית לדם נידה של יהודית (אם דם נידה יהודית נגע בתרומה חייבים לשרוף).
בית הלל חולקים ופוסקים כי דם נוכרית גם טמא, אם לא כמו דם יהודית (המטמא גם לח וגם יבש), אלא כמו ''מעיינות'' (רוק ומי רגלים) המטמאים רק לח ולא יבש. בית הלל סוברים כי באופן זה ניכר ונבדל דם נוכרית מדם יהודית. 
2. דם יולדת בימי טהרתה בזמן היותה מצורעת – מדובר על הימים שבהם דמיה של אישה טהורים מטומאת נידה ומטומאת לידה. אם באותם ימים האשה מצורעת, ישנה מחלוקת האם מטמאים את דמה של המצורעת או לא. יש להדגיש כי לפי כולם - מעיינותיה (רוק ומי רגלים) של המצורעת טמאים כמו זב, השאלה רק לגבי הדם. לפי בית שמאי – דם מצורעת בימי טהרה של יולדת טהורים, ובית הלל מטמאים את הדם כמו רוק ומי רגלים, רק בהיותם לחים ולא כשהם יבשים. המחלוקת היא, האם התורה טימאה דם מצורעת כמו מעיינותיה של מצורעת. 
דם היולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש.
בהמשך להקדמה הרביעית לעיל, מדובר באשה שלא טבלה בין ימי טומאת לידה לימי טהרתה. בית שמאי סוברים כי דמיה טמאים רק מדרבנן, והם גזרו טומאה רק כמו רוק ומי רגלים המטמאים לח ולא יבש. בית הלל חולקים וסוברים כי דמיה של האשה טמאים מדאורייתא כמו מעיינותיה, ולכן דמה טמא גם לח וגם יבש.
ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש.
בית שמאי מודים לבית הלל, אם מדובר בדם של יולדת בימי טהרתה, אך היא הייתה זבה בעת לדתה. וטרם הספיקה לספור שבעה נקיים לטהרתה מזובה, דמה מטמא כמו זוב, לח ויבש. 
 

מהו המסר

הנושאים של טומאה וטהרה הינם נושאים מסובכים, מורכבים ומכילים איסורי דאורייתא וגם איסורי דרבנן. 
ברישא של משנתנו ישנם שני ''מקרים מחוברים'' כאשר ''השורה האחרונה'' שלהם זהה בדין, אך הנימוקים שונים לגמרי. 
במקרה של דם נוכרית, שורש מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, איזו גזירה גזרו חז''ל כדי לעשות היכר בין דם נכרית לדם יהודית. האם יש לטהר לגמרי את דם נכרית, כדי שיהיה הבדל ניכר וברור, לפי בית שמאי, או שמא ניתן ''להסתפק'' בהבדל שבין עוצמת הטומאה, כאשר דם יהודית מטמא גם לח וגם יבש, ודם נוכרית מטמא רק לח ולא יבש. 
לעומת זאת, מחלוקת בית שמאי ובית הלל במקרה של דם יולדת מצורעת בימי טהרתה, היא במישור דאורייתא. האם התורה אסרה דם של אשה מצורעת בימי טהרתה לפני טבילתה, כמו מעיינותיה כדעת בית הלל, או שמא התורה לא טימאה דם זה (אלא רק טימאה את מעיינותיה).
המסר שאנו לומדים מהסבר שורשי המחלוקת בין שני המקרים הראשונים, כי בכל סוגיה העומדת על הפרק, אין להסתפק ב''בדיקת השורה התחתונה'', ולבחון רק את הדינים והתוצאה הסופית, אלא יש לרדת לשורש העניין, ולהבין מניין כל פוסק שאב את מקורו. 
גם ''בחיים הרגילים'' לפעמים אנו נתקלים במספר אנשים אשר התנהגו באופן דומה, אך המניעים והסיבות להתנהגותם שונה לגמרי. דוגמא: לא הרי מי שמדבר בתפילה דברי חולין והוואי, לבין גבאי המדבר בתפילה לצורך סידור עליות לקריאת התורה הקרובה. שניהם דיברו, אך הבדל תהומי יש ביניהם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]