זרימת בית הלל / רפי זברגר

נידה  טז ע''א-ע''ב
  

הקדמה

למדנו במשנה בדף י''ד כי דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקנות שלישי לתקן את הבית. והגמרא העמידה בסוף פרק ראשון כי מדובר בבדיקות של אשה העוסקת בטהרות.
משנה בדף שלנו עוסקת בדיון על מספר תשמישים בלילה אחד.
 

הנושא

בית שמאי אומרים: צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר.
רש''י לשיטתו (כמו במשנה בדף י''ד) מסביר כי המשנה עוסקת בשאלה האם יש צורך לאשה בעדים חדשים בכל בדיקה ובדיקה. בית שמאי פוסקים כי אשה צריכה לבדוק לפני, והצנועות בודקות גם אחרי, כל תשמיש ותשמיש, אפילו מספר פעמים באותו לילה, ולמחרת תבדוק אותם.
כפי שהקדמנו ואמרנו כי מדובר בבדיקות של טהרה, לכן אין צורך לבדוק עדים אלו בלילה ומספיקה בדיקה למחרת. וממשיכים בית שמאי ואומרים, כי אם בכל אופן אשה משתמשת בעד אחד (מדובר באשה שאיננה צנועה, שהרי אמרנו לעיל כי צנועות משמשות במספר עדים), הרי שעליה לבדוק לאחר כל תשמיש את העד לאור הנר. אם הוא נקי – יכולה להשתמש בו גם לבדיקה הבאה, אם לא – חייבת להחליף עד.
בית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה:
בית הלל חולקים על בית שמאי בשני נושאים:
1. אינם מחייבים עד לפני ואחרי כל תשמיש, אלא מסתפקים בשני עדים. אחד לפני תשמיש ראשון, ואחד לאחר תשמיש אחרון.
2. לבית שמאי אינה חייבת עד נפרד לכל בדיקה, אלא יכולה להשתמש באותו עד לשתי הבדיקות המוגדרות לשיטתם. לעומת זאת, בית הלל מחייבים עד אחר לכל תשמיש ותשמיש.
הגמרא מיד בתחילתה מצטטת ברייתא, אשר דנה ומפרשת את סברות בית שמאי ובית הלל:
תנו רבנן: אף על פי שאמרו המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה, בית שמאי אומרים: צריכה שני עדים על כל תשמיש, או תשמש לאור הנר. ובית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה.
הברייתא מרחיבה ומזכירה לנו הנהגה שנלמד בהמשך המסכת (י''ז.) כי אין לשמש לאור הנר, ואומרת כי למרות הנהגה זו פוסקים בית שמאי, שאם האשה משתמשת בעד אחד, הרי יכולה לשמש לאור הנר, כדי שתבדוק לאחר מכן את העד בין תשמיש לתשמיש. (הגמרא, לפי אחד הפירושים, תייחס את מציאות הנר רק לשלב הבדיקה).
תניא, אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה.
בית שמאי המחמירים מקשים על בית הלל המתספקים בשני עדים לכל התשמישים של הלילה ואומרים להם: אפילו לשיטתכם, יש לחשוש שמא טיפת דם מן התשמיש הראשון, שלא נבדק (לשיטת בית הלל), יתערבב עם קרי של תשמיש שני וייבלע ולא נדע שאמנם היתה טיפת דם. (לשיטת בית שמאי אין לחשוש, כיוון שבבדיקה לאחר תשמיש תתגלה טיפת הדם).
אמרו ליה בית הלל: אף לדבריכם, ליחוש עד שהרוק בתוך הפה - שמא נימוק והולך לו.
עונים להם בית הלל: גם לשיטתכם יש לחשוש לאותו מצב, שהרי בתשמיש הראשון עצמו, ניתן לחשוש שטיפת דם התערבבה עם הקרי ונבלעה בו, ואפילו לשיטתכם, בבדיקה לאחר התשמיש הראשון לא תתגלה טיפת הדם.
אמרו להם לפי שאינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים.
עונים להם בית שמאי, בכל אופן יש הבדל. אם טיפת הדם התערבבה עם קרי של תשמיש אחד, עדיין ניתן לראות את הדם. אך אם נבלעה טיפת הדם בתוך קרי של שתי ביאות, היא כבר אינה ניכרת יותר. ולכן אנחנו מחמירים יותר, ומחייבים בדיקה בכל תשמיש ותשמיש. . 
 

מהו המסר

הברייתא המצטטת את הדיאלוג בין בית הלל לבית שמאי נעצרת בשלב זה, ולא נכתב מה עונים בית הלל לבית שמאי על החילוק בין טיפת דם המובלעת בקרי אחד, לבין טיפת דם המובלעת בקרי של מספר תשמישים.
יש להעריך כי ההבדל בין שמאי לבית הלל היה בשאלה העקרונית, עד כמה אנחנו נחשוש למקרי קצה ונחמיר בעקבות חששות אלו. בית שמאי כאמור חוששים לבליעת טיפת דם בקרי ולכן מחמירים ומחייבים בדיקה בכל תשמיש ותשמיש, לעומת בית הלל אשר כנראה אינם חוששים עד כדי כך.
מחלוקת כזאת מבטאת מבטים שונים על החיים. האם נחיה כל הזמן בחששות מפני מצבים רחוקים, אולי, פן, שמא וכדו' כבית שמאי, או שמא ''נזרום'' בחיינו, נעשה את המוטל עלינו, ונחשוש רק לדברים תדירים ומציאותיים יותר.
אנו יודעים כי ברוב מחלוקות בית שמאי ובית הלל, נפסקה ההלכה כבית הלל, וגם במחלוקת זו ניתן לומר כי ''שיטת בית הלל לחיים'' מועדפת יותר. שיטה המבוטאת בדרך חיים זורמת יותר, חופשית יותר, לא חיה בחששות תמידיים מפני מצבים רחוקים מאוד ונותנת לנו לחיות "חיים נורמאליים".


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]