עת לכל חפץ / רפי זברגר

נידה ו ע"א-ע"ב
  

הקדמה

למדנו את שיטת חכמים במשנה הראשונה של המסכת, שהיא ''דעת ביניים'' בין שמאי והלל. חכמים סוברים כי דם נידה מטמא למפרע "מעת לעת". כלומר, כל הטהרות שהיו לה בעשרים וארבע שעות שלפני מציאת דם נידה, נטמאות מכוח גזירת חכמים. היום נלמד הסתייגות לדעת חכמים, ודיון בגמרא על אותה הסתייגות. 
אמר רב הונא: מעת לעת שבנדה – לקדש, אבל לא לתרומה.
רב הונא מסייג את דברי חכמים רק לקודשים ולא לתרומה. כלומר, אם האשה נגעה בקודשים (או אפילו טומאת מושב ומשכב) רק אז הם נטמאים בזמן של "מעת לעת" מרגע הופעת דם נידתה, אבל אם האשה נגעה בתרומה, אין היא נטמאת בטומאת נידה למפרע של ''מעת לעת'' 
אי הכי, ליתני גבי מעלות?
מקשה הגמרא על מימרא זו של רב הונא: אם אמנם דעתו נכונה, מדוע המשנה במסכת חגיגה (כ:), המפרטת את חומרות הקודשים לעומת תרומה, לא ציינה גם הבדל זה?
כי קתני - היכא דאית ליה דררא דטומאה, אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה - לא קתני.
עונה הגמרא כי המשנה במסכת חגיגה פירטה רק מקרים בהם הטומאה היא ''טומאה חזקה''. ''הטומאה שלנו'' היא גזירת חכמים ואנו לא יודעים באמת כי האשה נטמאה, לכן אין היא נשנית בין "מעלות הקודשים על התרומה".
הגמרא מקשה מספר קושיות של דינו של רב הונא, נתמקד באחת מהן. 
 

הנושא

במשנה להלן (ז:) למדנו כי רבי אליעזר סובר כי כל אשה אשר לא ראתה דם במשך שלש עונות (של נידה) אין היא מטמאת מעת לעת אלא ''דיה שעתה'' ונטמאת רק מרגע ראייתה ואילך, ואילו חכמים שם חולקים עליו וסוברים כי רק ''זקנה'' (בתקופה שמפסיקה לראות דם נידה) שלא רואה שלושה חודשים דיה שעתה, אך צעירה, גם אם אינה רואה שלושה חודשים היא נטמאת מעת לעת. 
תא שמע: מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר. 
הברייתא מספרת כי רבי פסק כרבי אליעזר וטימא אשה שלא ראתה דם שלושה חודשים מכאן ואילך כסברת רבי אליעזר. 
לאחר שנזכר אמר: כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
לאחר שנזכר (מיד הגמרא תסביר מה נזכר), המשיך רבי לפסוק כרבי אליעזר, היות ובאותה תקופה הייתה שעת הדחק (תקופה קשה של בצורת) ולכן סבר כי למרות מחלוקת התנאים, ניתן לפסוק כרבי אליעזר המקל בשעת הדחק, ומטהר את הטהרות שלפני מציאת דם הנידה. 
והוינן בה, מאי לאחר שנזכר?
לפני הסבר הקושיא על רב הונא מנסה הגמרא להבין את לשון הברייתא ושואלת: במה נזכר רבי יהודה הנשיא?
אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן, בשעת הדחק היכי עביד כוותיה?
אפשרות ראשונה שרבי נזכר בכלל ההלכתי הקובע כי במחלוקת יחיד ורבים הלכה כרבים, ולכן יש לפסוק כחכמים. אבל הגמרא מיד דוחה אפשרות זו, כי לפי כלל זה אין סייגים גם בשעת הדחק, ותמיד יש לפסוק כדעת הרבים.
אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וכיון שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה, אמר: כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
אלא שבאמת לא נפסק במפורש כמו מי ההלכה, האם כחכמים או כרבי אליעזר, ורבי נזכר כי חכמים חולקים על רבי אליעזר, ומכיוון שלא נפסקה הלכה מפורשת כחכמים ניתן לפסוק בשעת הדחק כדעת יחיד – כדעתו של רבי אליעזר. 
ועתה עוברת הגמרא להסביר את הקושיא מן הברייתא על פסקו של רב הונא:
אי אמרת בשלמא לתרומה, היינו דהואי תרומה בימי רבי, אלא אי אמרת לקדש -קדש בימי רבי מי הואי?
אם נאמר שלא כדברי רב הונא, ופסיקת חכמים שאשה הרואה דם נטמאת מעת לעת גם בתרומה, ניתן להבין את הפסק של רבי לגבי אשה שלא ראתה דם שלושה חודשים, שהרי גם בתקופת רבי היו תרומות ומעשרות. אך אם נפסוק כרב הונא שנפקא מינה יחידה של ''מעת לעת'' הוא לגבי טומאת קודשים, הרי בתקופת של רבי לאחר חורבן בית המקדש השני, כבר לא היו קרבנות ולא היו קודשים? מכאן לכאורה שסברת רב הונא אינה נכונה. 
כדעולא, דאמר עולא, חבריא מדכן בגלילא - הכא נמי בימי רבי. 
עונה הגמרא לפי דבריו של עולא, כי גם לאחר חורבן בית המקדש השני היו ''חברים'' (תלמיד חכמים) בגליל אשר שמרו על עצמם מלהיטמא ולהישמר מפני טומאת קודשים, כך שאם ייבנה בית המקדש בימיהם, הם יוכלו ישר להקריב קרבנות. לכן, גם בתקופת רבי יהודה הנשיא אשר קדמה לתקופתו של עולא, והייתה יותר קרובה לחורבן בית המקדש היו אנשים כאלו, ולכן ישנה נפקא מינה בדינו של רבי בברייתא. 
 

מהו המסר

נלמד מגמרתנו שני מסרים שלכאורה סותרים זה את זה, וננסה ליישבם:
1. פסקו של רבי: הגם שבתחילה לא זכר את דעתם של חכמים, אך לאחר מכן, למרות שנזכר בדעתם, נשאר איתן בפסקו, להקל על אותה אשה ולטמאה נידה רק מכאן ואילך, מלמדת אותנו על ''גמישות'' בהלכה. למרות שיש כלל ברור של ''יחיד ורבים הלכה כרבים'', אך אם לא נפסקה הלכה מפורשת כדעת הרבים, ניתן לסמוך על דעת היחיד כאשר מדובר בתקופה קשה של עוני ובצורת.
2. כמו כן, למדנו היום על אנשים מיוחדים בגליל, אשר שמרו על טהרתם, גם לאחר חורבן בית המקדש, תקופה שבה לכאורה אין צורך לשמור על טהרת הקודשים, הם המשיכו באדיקות לשמור ולצפות לרגע בו ייבנה בית המקדש ויוכלו ליישם את טהרתם ולהקריב מייד קרבנות ללא המתנה לטהרה.
מצד אחד ''גמישות'' לכאורה, מצד שני ''אדיקות'' ושמירה על הקיים ללא תזוזה ימין ושמאל. אך דווקא השילוב שלהם מלמד אותנו כי אין תבנית אחת לאורה אנו צועדים. תלוי במצב, תלוי בסוג האנשים, תלוי בהקשר. כפי שלמדנו בקהלת (ג', א'): לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]