שחיטה כנגד היום
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
תמיד לא ע"ב
כאשר היו שוחטים את קרבן התמיד לא היו כופתים את הכבש, ולדעת הרמב"ם גם לא היו עוקדים אותו, אלא הכהנים היו אוחזים בו בידיהם. בגמרא מובאים שני טעמים לכך וב"הלכה ברורה" מובא פסק ההלכה של הרמב"ם שהטעם הוא משום שאסור ללכת בחוקות הגוים עובדי עבודה זרה, הנוהגים לקשור את קרבנותיהם בשעת השחיטה.
לכאורה יש להקשות על כך, שהרי האיסור ללכת בחוקות הגוים תקף רק לגבי דברים שאין בהם טעם וסברה, אולם פעולות הגיוניות שיש להן סיבה בדרך כלל אינן כלולות באיסור ההליכה בחוקות הגוים, כפי שמאריך להסביר רבי אברהם בנו של הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' (פרק כה) שאין איסור ליהודי לשבת על ברכיו בשעת התפילה כפי שעושים הגוים, וכן אין איסור ליהודי להשתחוות כפי שהם משתחווים, כי כוונת היהודי היא לשם שמים ואין לנו לאסור כל פעולה שגם הם עושים. על פי זה קשה מדוע שונה פעולה זו של כפיתת הכבש, והרי היא פעולה שנצרכת לצורך השחיטה.
נראה שמכיוון שיש לנו אפשרות לשחוט את הכבש בצורה שונה מאשר הגוים עובדי עבודה זרה, יש לעשות כך, כדי להתרחק ככל האפשר ממנהגיהם, ואולי זוהי כוונת הרמב"ם שמשתמש בלשון המשנה (חולין מא) וכותב שלא היו כופתין את הטלה כדי "שלא יחקו את המינים". רוב המפרשים מסבירים שהביטוי "שלא יחקו" הוא מלשון חוק, כלומר לא לנהוג בחוקיהם, אולם ייתכן שהרמב"ם מסביר זאת כפי שאומרים בימינו: שלא לחקות, כלומר להעתיק, את מעשיהם.
