התחדשות / רפי זברגר

מעילה יא ע''ב
  

הקדמה

המשנה האחרונה בדף י''א עוסקת בדיני מעילה בדברים אשר ''עבר זמנם'' וכבר בוצעה מצוותן. 
 

הנושא

דישון מזבח הפנימי והמנורה - לא נהנין ולא מועלין.
כשם שנוטלים את הדשן של מזבח העולה החיצוני מידי יום במסגרת ''תרומת הדשן'' ושמים אותו ''אצל המזבח'', עושים כך גם לדשן של הקטורת במזבח הזהב בתוככי ההיכל. פוסקת המשנה כי אסור ליהנות מדשן זה, כמו בדשן החיצוני, אך בניגוד לדשן חיצוני (שם למדנו כי מועלים בו), הנהנה מן הדשן פנימי - אינו מועל. 
המקדיש דישון בתחלה - מועלין בה.
לאחר שהונח הדשן במזרחו של מזבח, ו''הסתיימה מצוותו'', ולאחר מכן מישהו ''זכה בו מחדש'' והקדישו בשנית, הרי שההקדש חל, ושוב אין ליהנות ממנו, ויש בו מעילה. 
תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן - לא נהנין ולא מועלין:
כפי שכבר למדנו בעבר, תור הינו עוף הכשר רק כשהוא מבוגר (כנפיהם הפכו לזהובים), לעומת בן יונה הכשרה רק בצעירותה (לפני הפיכת לצהובה). פוסקת המשנה כי תורין לפני הזמן המותר להקרבה, ובני יונה לאחר שכבר עבר זמנם להקרבה – אסורים בהנאה, אך מנגד אין בהם מעילה.
הגמרא מחפשת את מקור להנחת הדשן הפנימי ''אצל המזבח'':
בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה (ויקרא ו', ג'): וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. מזבח הפנימי מנלן?
לגבי הדשן החיצוני, על מזבח הנחושת, ישנן פסוקים מפורשים המתארים את תהליך ''תרומת הדשן'' במהלכה מוציאים מידי יום את הדשן מראש המזבח ומניחים אותו בקרבת המזבח ("אצל המזבח"). אך שואלת הגמרא, מהו המקור מן הפסוקים למצוות הוצאת הדשן הפנימי וקדושתו האוסרת אותו בהנאה, והנחתה לצידי המזבח.
אמר רבי אליעזר: דאמר קרא (ויקרא א', ט''ז): וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן - אם אינו ענין למזבח החיצון, תנהו ענין למזבח הפנימי.
רבי אליעזר אומר כי המקור הוא מן הפסוק העוסק בהשלכת המוראה של עולת העוף (אברי עיכול, בלשון חכמים ''זפק'') למקום הדשן. יתור המילים אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן בעולת העוף, (שהרי אנו כבר יודעים כי מקום הדשן הוא ''אצל המזבח'') מיוחסות לדשן של המזבח הפנימי. אופן לימוד זה הוא בצורה של ''אם אינו עניין לזה – תנהו לזה''. אם לא צריך לימוד זה בדשן של מזבח חיצוני, נלמד (''תנהו'') אותו לדשן של המזבח הפנימי. 
אימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום.
ממשיכה הגמרא ושואלת אולי בכל אופן נדרש הלימוד, כיוון ש''אצל המזבח'' לא אומר לנו באיזה צד של המזבח, ורק המילים קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן מלמדים אותנו כי המקום הוא מזרחית למזבח (קדמה). 
אם כן לימא קרא: אצל המזבח מאי אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן - דאפילו מזבח הפנימי.
אם רק למטרה זו, מספיק שהתורה הייתה כותב רק ''אצל המזבח'' והיינו לומדים בגזירה שווה מתרומת הדשן החיצוני, כי יש לשים את הדשן במזרח המזבח, אבל המילים אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן מיותרות ולכן מלמדות על הדישון של המזבח פנימי.  
 

מהו המסר

הדין שלמדנו במציעתא של המשנה עסק בהתחדשות: המקדיש דישון בתחלה - מועלין בה. הסברנו כי מדובר בדשן פנימי שהושלמה מצוותו, ולאחר מכן אדם זכה בדשן זה והקדישו מחדש. או אז מתחיל ''הסיפור מחדש'' ומייחסים לדשן זה קדושה חדשה המחייבת בדין מעילה. דין זה מלמד אותנו, כי למרות שנראה כי ''הכול גמור ואין מה לעשות'', בכל אופן אפשר להתחיל הכול מהתחלה. אפשר לזכות בדשן, אפשר להקדישו מחדש, ואז חלים כל דיני הקדש כבמקודם, וחייבים במעילה.
זהו מסר מעניין הנוגע לכל השנה אך בעיקר לימים אלו של תשובה ורחמים, לקראת ראש השנה (תש''פ). לא לחשוב כי ''את הנעשה אין להשיב'', המעשים (הלא טובים) נעשו ואין אפשרות לחדש ולתקן. לא ולא. כמו דישון שכבר הגיע לתחנתו האחרונה, ולאחר מכן שב ופרץ החוצה כמו חדש, כך גם האדם. אין להיכנס לייאוש או חס וחלילה למרה שחורה בעקבות דברים שקרו או מעשים לא טובים אשר בוצעו. יש תמיד לראות את הפן החיובי, לנסות לשנות ולהתקדם, לנסות להתחיל מחדש ולעצב את המעשים והמחשבות בכיוונים חיוביים וטובים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]