התייחסות מכבדת לדבר רשות / רפי זברגר

מעילה ח ע"א
  

הקדמה

היום אנו מתחילים בעז''ה פרק שני ''חטאת העוף''. הפרק עוסק במעילה של קרבנות כשרים ומתחיל בחטאת העוף. 
קרבן זה מוקרב בין היתר במסגרת קרבן ''עולה ויורד'', אשר ניתן לפי יכולתו הכלכלית של מביא הקרבן. אם עשיר – מקריב כשבה או שעירה, או עני – מביא עוף, ואם ''עני מאוד'' (בלשון חז''ל ''דלי דלות'') – מביא מנחת שעורים. 
הפעולות הנעשות בעוף הם : מליקה (מקבילה לשחיטה בקרבן בהמה), רק בחטאת העוף - הזאת הדם על המזבח (מקביל להזאה), ומיצוי – פעולה ייחודית של קרבן העוף, בה ממצים (מורחים בלחץ) את שארית הדם אשר נשאר בעוף (לאחר הזאה, או ללא הזאה בעולת העוף) על קיר המזבח. נלמד את המשנה הראשונה: 
חטאת העוף - מועלין בה משהוקדשה.
חטאת העוף היא קדשי קדשים, ולכן חלה עליה קדושה מרגע שהוקדשה. מקדישים את העוף ע''י אמירה וייחוד העוף לקרבן. אם נהנה מן העוף לאחר ההקדשה מועלים בעוף וחייבים בקרבן אשם, קרן וחומש. 
נמלקה - הוכשרה להיפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים ובלינה.
לאחר שנמלק העוף מתווספת קדושה על העוף, כך שאם יגע בעוף טבול יום (טמא שטבל אך עדיין לא העריב שמש), או מחוסר כיפורים (טמא המחויב קרבן לטהרתו (זב, זבה, יולדת ומצורע) שטבל, העריב שמשו, אך עדיין לא הקריב את קרבנו למחרת), או שהדם לא הוזה ביום מליקתו, ובכך נפסל בפסול ''לינה'' – בכל המקרים הללו, נפסל העוף מאכילה.
מדייקת הגמרא מלשון המשנה, כי העוף ''רק'' נפסל בעצמו אך אינו מטמא דברים אחרים (''נפסל'' מלמד כי הטומאה ''נעצרת'' באותו קרבן ולא עוברת ומטמאת דברים אחרים, לעומת לשון ''טומאה'', אשר גם יכול לטמא אחרים).
הוזה דמה - חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה:
שלב השלישי בעוף הינו שלב ההזאה (כאמור בהקדמה, מקביל לשלב זריקת הדם). למדנו לעיל כי זריקת דם בהמה מפקיעה מדין מעילה ומאותו רגע מתחייבים על איסורים של פיגול, נותר וטמא, כך גם בהזאת העוף – מופקע דין מעילה, שהרי העוף מותר לאכילה, וחלים עליה דיני פיגול, נותר וטמא. 
יש לציין הבדל מעניין בין הפסקת מעילה בעוף לעומת הפסקת מעילה בבהמה, אשר עמד עליו התוספות יום טוב בפירושו על המשנה. בבהמה כידוע, הזאת הדם מתרת את הבשר, אך האימורים נשארים בקדושתם, שהרי הם מוקטרים על המזבח. וזאת לעומת העוף, בה אין אימורים, כל העוף ניתר ויצא מידי מעילה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים האם שלב המיצוי בחטאת העוף מעכב בקרבן:
רב אדא סובר כי המיצוי מעכב, וכל עוד לא מיצו את הדם על קיר המזבח, הכפרה לא הסתיימה, והסיפא של המשנה שקבעה כי לאחר הזאה חייבים משום פיגול, נותר וטמא, ואין בה מעילה (הופקע מדין מעילה) – כל זה שייך רק לאחר מיצוי. 
לעומתו, סובר רב הונא כי מיצוי אינו מעכב את הכפרה המסתיימת בשלב ההזאה. לכן, כבר לאחר הזאה, גם לפני מיצוי אין יותר מעילה, ומתחייבים על נותר, פיגול וטמא. מקשה הגמרא מברייתא על רב הונא:
תא שמע (ויקרא ה', ט'): וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב: וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. אלא לרב הונא מאי וְהַנִּשְׁאָר?
מן המילה ''חטאת'' בפסוק העוסק במיצוי הדם, משמע לכאורה כשיטת רב אדא שהמיצוי הוא חלק מתהליך הכפרה, אלא לרב הונא קשה מדוע נקטה התורה לשון ''חטאת'' לשלב שאינו מעכב בקרבן?
כדתניא דבי ר' ישמעאל: שאם נשאר.
הגמרא עונה כי מן המילה וְהַנִּשְׁאָר משמע שאין חובה שיישאר, אלא: אם נשאר יש למצות את הדם. 
ממשיכה הגמרא לשאול: ומאי חַטָּאת הוּא?
הרי המילה חַטָּאת כתובה בסוף הפסוק העוסק בדיני מיצוי, אם כן, משמע כי מיצוי הינו דין לכתחילה ומעכב, וקשה שוב על רב הונא.
ארישא
עונה הגמרא, למרות שכתוב חַטָּאת הוּא בסיפא של הפסוק, מילים אלו מיוחסות דווקא לרישא של הפסוק העוסק בהזאה. כלומר: הזאה מעכבת אך מיצוי אינו מעכב. (אם נשאר דם יש למצותו).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה גבי מנחה דכתיב (ויקרא ב', ג'): וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה' - הכי נמי שאם ניתותר?
מקשה הגמרא: אם וְהַנִּשְׁאָר משמעו ''אם נשאר'', האם גם וְהַנּוֹתֶרֶת במנחות, משמע גם אם נשאר, במשמעות שאם נשאר שיריים מן המנחה יש לתת לכוהנים, ואם לא נשאר אין צורך?
וכי תימא הכי נמי? והתניא (שם, ב'): וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' - פרט שחסרה סלתה, וחסרה שמנה, וחסרה לבונתה.
הגמרא דוחה את האפשרות לומר כי גם במנחה משמעות הפסוק ''אם נשאר'', שהרי למדנו בברייתא כי מנחה שחסרה מעט מן הסולת, שמן או לבונה לפני קמיצה פסולה. ובהמשך למדנו שם כי גם חיסרון שיריים בין קמיצה להקטרה מעכב. אם כן אנו רואים במפורש כי שיריים מעכבים, למרות שכתוב וְהַנּוֹתֶרֶת
אמרי: התם כתיב וְהַנּוֹתֶרֶת - קרא יתירא כתיב.
עונה הגמרא כי יתור המילה וְהַנּוֹתֶרֶת במנחה מלמד כי יש חובה להשאיר שיריים, בניגוד למיצוי הדם שהוא רשות. 
 

מהו המסר

למדנו היום בשיטת רב הונא כי אמנם מיצוי אינו מכפר, ואף אינו מעכב. למרות זאת התורה מתייחסת לפעולה זו ''בכובד ראש''.
נלמד מכאן להתייחס לא רק לדברים ההכרחיים שאי אפשר בלעדיהם, אלא גם לפעולות ומעשים טובים, המוסיפים נדבך חשוב לקרבן [ולחיים], אף שאינם הכרחיים.
נשתדל לעשות ולחנך, לא רק למעשי חובה, אלא לפעול ולעשות בכל המישורים שימלאו את ליבנו לטובה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]