הדשן המלמד / רפי זברגר

תמורה לד ע''א
  

הקדמה

היום אנו מסיימים את המסכת בעז''ה, ונעסוק בקטע האחרון של הגמרא. למדנו במשנה על דברים שיש לקבור אותם, ודברים אחרים שיש לשרוף אותם. לקראת סוף של המשנה נפסק כי: כל הנקברין לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו.  כלומר, כל דבר והדין המיוחד שלו. אין לשרוף דבר שדינו בקבורה, ואין לקבור דבר שדינו בשריפה. 
 

הנושא

מאי טעמא?
שואלת הגמרא מה טעם פסקה המשנה כפי שתואר בהקדמה. 
משום דנקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר.
עונה הגמרא כי דבר שדינו להיות נקבר אסור להשתמש באפרו, ואם נתיר לשרוף אותו, אנו חוששים שישתמשו באפר. 
הגמרא דנה עתה על שתי הקביעות, אפר הנקברים אסור, ואפר הנשרפים מותר. אנו נתמקד בדיון השני:
ונשרפין דהקדש אפרן מותר? והא תניא: כל הנשרפין אפרם מותר, חוץ מאפר אשירה ואפר דהקדש לעולם אסור.
מקשה הגמרא מברייתא הקובעת כי כל הדברים שדינם בשריפה, כגון תרומה, ערלה וחמץ מותר להשתמש באפרם לאחר השריפה, מלבד שני דברים: אפר של עץ אשירה (עבודה זרה) ואפר של הקדש, שהגמרא תסביר מיד. 
ומיערב הוא דלא קעריב להו, ותני להו משום דאשירה יש לה בטילה בעובד כוכבים, הקדש אין לו בטילה עולמית. 
לפני כן מסבירה מדוע חילקו בין שני היוצאים מן הכלל, ואומרת כי יש הבדל ביניהם: עובד עבודה זרה יכול לבטל עץ אשרה ''פרטי'', למשל ע''י שריפתו. ומשעשה כך, הרי פקע דין עבודה זרה מעץ אשירה זה, ולכן אפרו מותר. לעומת זאת, אומרת הגמרא, כי אפרו של הקדש שנשרף אינו בטל לעולם, ולכן הברייתא חילקה בין שני דינים אלו. 
קתני מיהא: אפר הקדש לעולם אסור.
מסיימת הגמרא את השאלה ואומרת כי בכל אופן למדנו בברייתא כי אפר הקדש אסור לעולם, וכיצד קבענו לעיל כי אפר הנשרפין מותר?
אמר רמי בר חמא: כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה, כיון דלא ידיע מאן, דלא הוי איניש דלמעול דליפוק אפרן לחולין.
תשובה ראשונה של רמי בר חמא מעמידה את דין הברייתא בקודשים שנשרפו מאליהם, בעוד קדושתם עליה, ולכן השריפה לא מתירה את השימוש באפר. לעומת המשנה שלנו, הדנה בהקדש שנפסלו להקרבה, ולכן ''נקלשה קדושתם'' כלשון רש''י, ובמקרה זה, אם שרפו את ההקדש, הרי מותר להשתמש באפר. במילים אחרות: ניתן להשתמש באפר הנשרפין, רק אם לפני השריפה היה פסול נוסף. אבל אם הייתה שריפה ל''הקדש תקין'', הרי שהשריפה לבד אינה מוציאה את הקדושה, ולכן נפסק בברייתא כי האפר אסור. 
רב שמעיה אמר: כי תניא הא מתניתא בתרומת הדשן תניא, דלעולם אסור. דתניא: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו', ג'): וְשָׂמוֹ -בנחת, וְשָׂמוֹ – כולו, וְשָׂמוֹ - שלא יפזר:
רב שמעיה מעמיד את הברייתא בתרומת הדשן. זו ''תרומה'' שכוהנים מבצעים כל בוקר, בעבודתם הראשונה במקדש. שמים אפר מתוך הקרבנות שנשרפו בראש המזבח על מחתה של כסף, ומניחים אותו על רצפת העזרה, מימין (מזרחית) לכבש. הפסוק על מצווה זו המצוטט לעיל, מתאר את פעולת ההנחה של הדשן ב''מילה העדינה'' וְשָׂמוֹ. 
הברייתא למדה ממילה זו שלוש הנחיות כיצד לבצע פעולה זו: להניח את הכול (שיעור של ''מלוא קומץ'' הכהן) בנחת, ושלא יתפזר (להניח במקום שאין רוחות שיפזרו את הדשן) מחוץ למחתה. 
אם כן, מתרץ רב שמעיה, הברייתא עוסקת בתרומת הדשן, שגם לאחר קיום מצוותו והנחתו על רצפת העזרה, עדיין אסור בהנאה, ולכן קבעה הברייתא כי האפר אסור. לעומת משנתנו העוסקת בכל שאר הקודשים הנשרפים, שם אין איסור הנאה באפר. 
 

מהו המסר

ננסה לתת משמעות לסיום המסכת כולה בדין של תרומת הדשן, ומה אנו יכולים ללמוד מדינים אלו:
1. מצווה זו נקראת ''תרומה'' ועוסקת באפר של הקרבנות. מצווה חשובה, יומיומית המחייבת אותנו להתייחס אל האפר ו''לתרום'' חלק ממנו בפעולה מיוחדת במינה. אנו רואים כי גם דברים הנראים לכאורה לא משמעותיים, כמו אפר של קרבנות, לאחר שבוצעה עבודת הקרבן, אנו מתייחסים אליהם ו''מקדשים'' אותם בפעולה חשובה ומשמעותית.
ניתן ללמוד מכאן, כי יש להתייחס לכל דבר, וכמובן לכל אדם, גם אם הוא ''נראה לא טוב''. אין המראה החיצוני קובע (שרוף), ולא המצב בו הוא נמצא (אפר), ולא הזמן (לאחר הקרבה), אלא יש כאמור להתייחס ולכבד, גם אם ''על פניו'' נראה שעבר זמנו ובטל קרבנו (תרתי משמע).
2. מאופן פעולת תרומת הדשן ניתן ללמוד על אופן ביצוע פעולותינו ומעשינו היומיומיים.
• שמים את כל האפר הנלקח לתרומת הדשן, ולא ''מחפפים'' ומשאירים חלק מן האפר באמצע הדרך.
• לא זורקים את הדשן אלא מניחים אותו בנחת.
• לא שמים אותו כלאחר יד, אלא דואגים שהאפר יישאר ולא יתפזר מהרוח.
נשתדל לפעול לאור ''הנחיות'' אלו, ולקחת כל פעולה שאנו עושים ברצינות. לא לחפף ולעשותה כלאחר יד או באופן חלקי, וכן לא לעשותה בכעס וברוגז אלא בשלווה ובנחת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]