צער בעלי חיים
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
תמורה כב ע"ב
הלכה היא שחטאת שכיפרו בעליה תמות, כלומר: בהמה שהוקדשה לקרבן חטאת והלכה לאיבוד ובינתיים הקדיש בעליה בהמה אחרת לחטאת – כאשר תימצא הבהמה האבודה הדין הוא שהיא תמות. ישנם כמה ספיקות בגמרא לגבי מצבים שונים, האם זהו מצב שבו הבהמה נקראת "אבודה", וב"הלכה ברורה" מובא שהרמב"ם פוסק בהם שמספק צריכה הבהמה למות.
ישנם שהקשו על כך, הרי הרמב"ם עצמו פוסק שצער בעלי חיים אסור מדאורייתא (הלכות רוצח יג,יג), ואיך כאן הוא כותב שמחמת הספק יש להמית את הבהמה, הרי כלל הוא שבספק דאורייתא יש להחמיר ולא לגרום צער לבהמה.
הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתב שבמצב כזה אין ברירה אחרת, כי אותה בהמה שהוקדשה אסורה בהנאה, ולכן כדי שלא יבואו בטעות ליהנות ממנה הנאה שיש בה איסור של מעילה בהקדש – צריך לגרום לכך שהיא תמות. בנוסף לכך כותב הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סימן פג) שהדרך שבה ממיתים את הבהמה אינה באופן שאדם מצער אותה, אלא רק גורם לכך שיהיה לה צער לאחר מכן, וייתכן שאין בכך איסור צער בעלי חיים מן התורה.
באופן עקרוני נפסק להלכה (אה"ע סימן ה,יד) שכל מה שיש בו צורך לרפואה או לשאר דברים אין בו איסור של צער בעלי חיים, כי כל הבריות בעולם נבראו כדי לשמש את האדם.
