גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קע"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת תמורה
דף יד ע"א
כתיבת תורה שבעל פה - הותרה לגמרי או רק במקום הצורך?
מסופר בגמרא (יד ע"א) אודות רב יוסף שהגיה ברייתא מסויימת בגלל שנתקשו בה, ובעלות רב דימי לארץ ישראל נתיישבה לו הברייתא על ידי רב ירמי', ואמר רב דימי: "אי אשכחיה איניש דכתיב איגרתא שלחי ליה לרב יוסף" (פירש"י: "אם הייתי מוצא אדם הייתי כותב איגרתי והייתי שולח לרב יוסף לבבל"). בהמשך דנו בגמרא: "ואי הוה ליה איגרתא מי אפשר למישלחא, והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה (-"שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה, לישנא אחרינא, שאסור להשהותן כתובים, דתורה שבע"פ היא" [וחייב לשרפם או לגנזם. שטמ"ק אות ג]), והלמד מהן אינו נוטל שכר. דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש, כתוב אחד אומר (שמות לד, כז) 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתוב אחד אומר (שם) 'כי על פי הדברים האלה', לומר לך, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל, 'כתוב לך את הדברים האלה', אלה אתה כותב אבל אין אתה כותב הלכות, אמרי, דלמא מילתא חדתא (-"חדשה שלא היו יודעין לתרץ הברייתות") שאני, דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי (תהלים קיט, קכו) 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (-"עת לעשות לה', כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך"), אמרי, מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל".
אודות היתר כתיבת דברים שבעל פה מחמת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', פליגי גדולי האחרונים אם הוא היתר מוחלט בכל ענין או לא. וכך כותב רבינו ה'חתם סופר' בתשובותיו (או"ח סי' רח): "... כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות (פ"א מי"ג) 'נגיד שמא אבד שמא', ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן', ולא הותר אלא משום 'עת לעשות לה'', ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד".
ואמנם החת"ס הלך בזה בשיטת רבו, וכפי שמובא בספר 'חוט המשולש החדש' (הו' מכון דעת סופר עמ' טז) "שהגאון ר' נתן אדלר ז"ל אמר, שמיום עמדו על דעתו לא שכח מה שלמד, ומטעם זה לא כתב חידושי תורה שלו על הספר, כי אמר: שכל עיקר שהתירו חז"ל לכתוב דברים שבע"פ הוא משום 'עת לעשות', שהתורה נשכחת בעוונותינו הרבים... והוא לא שכח מה שלמד, על כן לא העלה חידו"ת שלו על הספר, רק סימנים נתן לעצמו בנקודות ותיבות, ואבא מאור הגולה (בעל ה'כתב סופר') זצ"ל הביא עמו בשנת תרכ"ה מפפד"מ הששה סדרי משנה אשר למד מתוכן הגאון ר' נתן אדלר זצ"ל, ושמה נרשמים נקודות וכתוב בצדו וצ"ע, או נקודות לבד, ורב מובהק אחד באשכנז הדפיס (בשנת תרכ"ב) חיבור על חלק א' ממשניות לפרש כוונת הגאון ז"ל בנקודותיו, ושם הספר 'משנת רבי נתן'" (עי' 'דליות יחזקאל' ח"ב עמ' דש).
נכדו ה'חתן סופר' זצ"ל מביא תשובה זו (הו' ברוקלין תש"נ, עמ' י): "וראיתי מי שפקפק על דברי קדוש זקני ז"ל שכתב דהכותב תורה להתגאות בו עובר באיסור דאורייתא, מש"ס תמורה י"ד ע"ב, ובאמת המעיין ברש"י ז"ל שם ימצא שדברי קדוש זקני ז"ל אמיתיים", ולכאורה הפקפוק הוא מפשטות הגמרא, שרבי יוחנן וריש לקיש העלו חידושי אגדות עלי כתב, ומוכח שיש היתר גמור לכתוב חידו"ת, אכן, מדברי רש"י מדוקדק שאינו כן, דרש"י כתב: "עת לעשות לה' - כשעושין הדבר לשם קדושת השם, ראוי להפר תורתך", ומבואר, שרק כשעושים הדבר לשם שמים ראוי להפר תורה, ולכוונה אחרת האיסור במקומו עומד.
מאידך, הכהן הגדול רבי צדוק מלובלין זי"ע בספרו 'מחשבות חרוץ' (אות טו) כתב בזה: "ומצוה האחרונה היא 'כתבו לכם את השירה', שכוללת כל כתיבות דברי תורה שיהיה השארה בעולם הזה, ואף דמדינא 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב', מ"מ אחר שהותר לכתוב - הרי כתיבתם מצוה ובכלל מצות 'כתבו לכם', שעיקר הכוונה שיהא קיים לדורות, וכל זמן שהיו כל ישראל יחד באר"י, ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם נאסרה הכתיבה, כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב, דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו... אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת ח"ו, הרי הכתיבה מצוה חיובית... וראיתי כתוב על שם חכם גדול אחד שלא כתב שום דבר מחידושיו, באומרו כי לא הותר לו הכתיבה, כי הוא זוכר הכל, ולא שכח שום דבר ממשנתו ומחידושיו מעודו, וטעה, כפי מה שנתבאר, כי אין כוונת הכתיבה לעצמו לבד רק לדורות הבאים" (עי' 'אבן שלמה' על הראב"ן סי' לח אות מב; שו"ת 'אפרקסתא דעניא' ח"א סי' ב; שו"ת 'בצל החכמה' ח"ד סי' פד).
ומדאיירינן בענין נביא וויכוח שהיה להג"ר אלחנן וואסערמאן זצ"ל אב"ד ברנוביץ עם הג"ר משה סאלאבייציק - בנו של הגר"ח מבריסק זצ"ל (ראה 'פרח מטה אהרן' הל' יסוה"ת פ"ו ה"ח; 'ימות המשיח בהלכה' ח"ב סי' נו), כששהה פעם הגאון ר' אלחנן הי"ד בבית הגאון ר' משה, אמר לפניו, שבימות המשיח, כשתתקיים הנבואה של "וכל בניך למודי ה'" (ישעי' נד, יג), ובני ישראל לא יהיו זקוקים לספרי תורה שבעל פה, אז שוב לא יהיה שייך ההיתר של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', וממילא כל ספרי תורה שבע"פ יהיו טעונים גניזה. והגר"מ טען לפניו, כי הגם שסברא נכונה היא, אכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הי"ח) שלא יהיו טעונים גניזה. ומובן שדברי הגר"א וואסערמאן הי"ד אתי שפיר לאור דברי החת"ס, שאין כאן היתר כי אם לפי הצורך, ולעתיד לבא לא יהא צורך בזה (עי' 'מועדים וזמנים' ח"א בהקדמה).
