איש חזון / רפי זברגר

תמורה י ע"א

הקדמה

במשנה בדף שלנו נדון האם ניתן להמיר חלק של קרבן קדוש, או להמיר קרבן קדוש בחלק של קרבן חולין. 
 

הנושא

אין ממירין לא אברין בעוברין, ולא עוברין באברים.
אם ממיר איבר של בהמת חולין על עובר של בהמת קודשים – אין התמורה חלה. וכן הפוך: אדם הממיר עובר של בהמת חולין על איבר של בהמת קודשים – גם כן אין התמורה חלה. 
רישא של המשנה דנה בתמורה של חלק מבהמת חולין על חלק מבהמת קודשים. הקטע הבא במשנה דן כשאחד הצדדים היא בהמה שלימה. 
ולא עוברין ואברים בשלימים, ולא שלימים בהן.
פוסקת המשנה כי גם באופן זה אין התמורה חלה. אין אפשרות להמיר עובר או איבר של חולין על בהמת שלימה של קודשים, או הפוך: אין להמיר בהמה שלימה של חולין על איבר או עובר של קודשים. 
דינים אלו נובעים מלשון הפסוק של תמורה, אשר הכרנו כבר בדפים הקודמים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה - וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. גם בהמת החולין הממירה וגם בהמת הקודש שעושים עליה תמורה צריכים להיות בהמה שלימה, לא עובר ולא איבר. 
רבי יוסי אומר: ממירין אברים בשלימים, אבל לא שלימים בהן.
מתוך כל המקרים הנידונים עד עתה במשנה, רבי יוסי חולק על מקרה אחד של המרת איבר חולין על בהמת קודשים שלימה. כפי שנראה בקטע הבא, רבי יוסי מתבסס על הדין בקודשים ללא תמורה, שם למדנו כי אדם המקדיש רגל של בהמה, הרי הקדושה מתפשטת על כל הבהמה וכולה נעשית קדושה. כך גם כאן בדיני תמורה, טוען רבי יוסי, כי הממיר בהמת הקדש על איבר של חולין, הרי שהתמורה מחילה את הקדושה על כל בהמת החולין ולכן התמורה חלה. 
רבי יוסי לא חולק על ממיר בהמת חולין על עובר, שם מסכים רבי יוסי שאין חלות תמורה, כיוון שגם בקדושה, אין הקדשת עובר מתפשטת על בהמת אם העובר, ולכן גם בתמורה הקדושה לא מתפשטת ולכן איננה חלה כלל וכלל. 
אמר רבי יוסי: והלא במוקדשין, האומר רגלה של זו עולה - כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו - תהא כולה תמורה תחתיה.
הסברנו קטע זה לעיל, ומכאן לומד רבי יוסי להכיל תמורה על איבר חולין הממיר בהמת קודשים שלימה. 
מאופן הוכחתו של רבי יוסי מהקדש על רגל בהמה, אשר הופכת את כולה להיות קדושה, נראה לכאורה כי תנא קמא מסכים לדין זה של קודשים. כלומר, גם תנא קמא מסכים כי ''האומר רגל זו עולה – כולה עולה''. זאת לומדים מלשונו של רבי יוסי, הלוקח דין ''רגל עולה'' כאקסיומה מוסכמת על כולם, ומשם הוא מוכיח כי דין דומה יהיה גם בתמורה. 
תנא קמא כאמור חולק על רבי יוסי וכנראה סובר כי בתמורה (בניגוד ל"הקדש רגיל'') אין חלות הקדש על האיבר, ולכן גם אין התפשטות הקדושה לכל הבהמה. ורבי יוסי סובר כי ''מסתכלים על סוף התהליך'', ומכיוון שבסופו של דבר לדעתו, הקדושה תתפשט על כל הבהמה, אנו מחילים קדושה כבר על האיבר עצמו. 
תנא קמא אינו מסכים ל''מבט'' זה של רבי יוסי. הוא סובר שלמרות שניתן לומר כי הקדושה מתפשטת בהמשך, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להחיל את הקדושה כבר עכשיו על האיבר הבודד. ומכיון שאין קדושה על האיבר, ממילא אין אפשרות לקדושה (שאינה קיימת) להתפשט (רבי מנחם זעמבא).
 

מהו המסר

מבטו של רבי יוסי הינו מבט מחודש - קביעת סטטוס נוכחי, על סמך צפי עתידי. אם ''נעתיק'' את הרעיון לדברים יותר כלליים נוכל ליישם זאת באופן מרתק. הבטה עמוקה ובוחנת תהליכים עתידיים, ולאור זאת, החלטה על פעולות ומעשים בהווה. לחשיבה ומבט כזה נקרא במילים אחרות ''חזון''. איש חזון מנסה לחזות ולראות מה צופן העתיד. לאן פנינו מועדות. היכן אפשר להגיע ולהתקדם. מכאן, קובע איש החזון, כיצד יש לפעול ולשנות דפוסי התנהגות בהווה, כדי להגיע ולממש את החזון והמבט העתידי.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]